בין רעה לגרועה: מנעד החלופות האסטרטגיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני במלאת 30 שנה להסכם אוסלו
ד"ר מיכאל מילשטיין
13 בספטמבר, 2023
 |
| Photo: Vince Musi / The White House |
הסכם אוסלו הינו אחד הצמתים המכריעים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט והישראלי-ערבי בכלל. למרות שהאירוע לווה בסערות עזות, סבל משבריריות ולא זכה לקונצנזוס בקרב שני העמים, יסודותיו מתקיימים עד היום. כך, מי שהתנגדו למהלך, דוגמת גורמי הימין בישראל השולטים בממשלותיה ברוב 30 השנה מאז נחתם ההסכם, מקבלים אותו כעובדה קיימת. זאת, הן בשל ביטויו המוצקים שהשתרשו בשטח, הן בגלל התמיכה הבינלאומית הרחבה במהלך, והן נוכח ההבנה כי כל חלופה שתקודם במקומו תגבה מישראל מחיר אסטרטגי כבד.
הסכם אוסלו גילם שורת תקדימים היסטוריים דרמטיים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הנהגות שני העמים הכירו זו בזו וגיבשו הסדר המבוסס על חלוקה טריטוריאלית של הארץ. בעקבות ההסכם נוסדה הרשות הפלסטינית - הישות המדינתית הפלסטינית הראשונה בשטח א"י-פלסטין ההיסטורית שחלשה על הציבור שחי בו, גם אם לא זכתה למעמד של מדינה ריבונית. במסגרת הזאת, הועתק מוקד העשייה של התנועה הלאומית הפלסטינית מ"החוץ" (הפזורה) ל"פנים" (השטחים), והחל מיסוד תקדימי של הפעילות הפוליטית בה (ממשלה, פרלמנט, בחירות ועוד).
פרוץ האנתפאדה השנייה בספטמבר 2000, אחד העימותים החריפים בתולדות הסכסוך, ציין את קריסת "עידן אוסלו", וערער את החזון ולפיו שני העמים החליפו את שפת העימות בשיח מדיני ונעים לפתרון הסכסוך. הדיון לגבי הסיבות לכישלון התהליך ולחידוש המאבק האלים מעורר ויכוחים עזים עד היום, ומלווה בהאשמות הדדיות - למשל טענות מצד ישראלים לגבי הפכפכות וסרבנות הצד הפלסטיני, ומנגד האשמת הפלסטינים את ישראל בשינוי מתמשך של המציאות בשטח. עם זאת, שני הצדדים מסכימים כי פריסת המו"מ לאורך שנים רבות במקום הכרעות מהירות היוותה מכשול מרכזי, היות ואיפשרה קטיעות, נסיגות ושיבושים רבים בתהליך.
30 השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם לוו בתהפוכות ביחסי ישראל והפלסטינים, אך גם בדיוקן הזירה הפלסטינית שהתפצלה לשניים עם השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007. וכך, בין הים לנהר מתקיימת כיום מציאות כלאיים הדומה לזירה ארכיאולוגית. היא כוללת מגוון מצבים הארוגים זה בזה ומייצגים יוזמות אסטרטגיות והתנסויות היסטוריות שהחלו לקרום עור וגידים, אך נגדעו בעודם בעיבם. במסגרת הזאת קיימים חמישה מצבים פוליטיים ומעמדות אזרחיים פלסטיניים: שטחי A באיו"ש שעליהם חולשת הרשות; אזורי B בגדה המערבית שבהם יש אחריות אזרחית פלסטינית וביטחונית ישראלית; אזורי C (63% משטח איו"ש), שעליהם חולשת ישראל; רצועת עזה שמעמד החמאס כריבון בה והפלסטינים החיים באזור אינו ברור; תושבי מזרח ירושלים שמאז 1967 נושאים מעמד תושבים שאינם אזרחים; ולצד כל אלה, גם האזרחים הערבים בישראל.
לאחר שהתנסו במגוון רחב של מערכות יחסים, שני העמים המותשים שוקעים במעין סטטוס קוו המבוסס על מתן עדיפות לפיתוח "הכאן והעכשיו". את האידיאולוגיות הגדולות של העבר מחליף השלום הכלכלי שהפך למדיניות הלא רשמית של ישראל בהקשר הפלסטיני, ומקודם באמצעות מגוון "מחוות" ו"הקלות" בתחומי המסחר, התשתיות, הפיננסים והתעסוקה. המדיניות הזאת מבוססת על הנחה ישראלית ותיקה ולפיה באמצעות שימור או שיפור חיי הפלסטינים ניתן להשיג יציבות ביטחונית ולהמשיך את השליטה בשטחים מבלי להידרש להכרעות כלשהן. בפועל, השלום הכלכלי מגלם ניצחון פירוס: הוא אומנם מאפשר יציבות ביטחונית בטווח הקצר והבינוני ומונע תרחישים כגון אנתפאדה שלישית, אך בה בעת מעמיק את המיזוג בין שתי הקהילות. זהו אפוא היתוך שאינו נובע מהחלטות מדיניות או מתכנון אסטרטגי, אלא מתממש במסגרת יום-יום אפרורי ובירוקרטי המבוסס על היתרים, אשרות, סלילת דרכים או פריסת קווי תקשורת.
ככלל, העיסוק הישראלי בשאלה הפלסטינית מוגבל למדי, וניכר כי הן ההנהגות והן הציבור שואפים "לברוח" מדיון עומק בנושא. משכבר מתפתח שיח כזה הוא מתאפיין באנכרוניזם. בדיון לגבי החלופות האסטרטגיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בולטות שתיים שנדונות ללא הרף, הגם שהרלוונטיות שלהן אבדה. הראשונה היא חזון שתי המדינות. לפחות בטווח הנראה לעין קיים קושי מהותי לממש את התפיסה כפי שנהגתה לפני שלושה עשורים, זאת בשל השתנות המערכת הפלסטינית, שהפכה לשתי זירות נפרדות המונעות מכוח רעיונות מתחרים, בנוסף לתמורות שחלו בשטח, ובמוקדן הגידול בהתיישבות היהודית - כ-110 אלף ב-1993 וכמעט חצי מיליון כיום.
החלופה השנייה היא ניהול הסכסוך שמהותה שימור או שיפור המציאות בזירה הפלסטינית, בפרט באמצעים כלכליים. בהקשר הזה בולטים רעיון האוטונומיה האזרחית ללא מימד טריטוריאלי שהגה בגין בסוף שנות ה-70'; צמצום הסכסוך - הממוקד בשיפור חיי הפלסטינים ובהקטנת המגע בינם לישראל, ללא חיץ גיאוגרפי בין שתי הקהילות; וכן יוזמות כגון הקמת קונפדרציה נטולת גבולות או כינון איחוד אמירויות באיו"ש על בסיס חמולתי-שבטי. אף אחד מהרעיונות לא זוכה להיענות במערכות הפלסטינית או הבינלאומית, וכמעט כולם לוקים בהישענות יתר על הרכיב הכלכלי השברירי, תוך התעלמות מהפערים הרעיוניים והפוליטיים העמוקים בין שתי הקהילות.
בפני ישראל עומדות כיום שתי חלופות אסטרטגיות בלבד, המשקפות בחירה בין ברירה רעה לגרועה. מחד גיסא, המדינה האחת, תפיסה ותיקה המתממשת בהדרגה כבר עתה ללא תכנון, רצון או מודעות. ניתן לשער כי ישות שכזאת תתפתח בכמה שלבים: הראשון - היחלשות הרשות, למשל, עם תום עידן אבו מאזן; השני - סיפוח ישראלי הדרגתי של הגדה המערבית; השלישי - היווצרות אפשרית של מציאות אפרטהייד, נוכח חוסר הרצון הישראלי לאזרח את הפלסטינים באזורים שיהיו בשליטתה; והרביעי - הכרזה רשמית על מדינה אחת שכל תושביה אזרחים שווי זכויות, וזאת לאחר לחץ פנימי וחיצוני כבד שאליו תיקלע ישראל. סביר כי יהיה זה ראשיתו של פרק היסטורי חדש ברוח "בלקניזציה". כל אחד מהעמים ישאף להיות דומיננטי בישות העתידית, דבר שעלול להוביל לעימות רחב היקף נוסף ביניהם, שאולי אף יהיה עז מאלה של העבר.
בדרך למדינה האחת יש עדיין תחנת עצירה אחת - מהלך ישראלי חד-צדדי. הכוונה להתכנסות לעבר קווי גבול שיותירו תחת ריבונות ישראל את רוב הישובים היהודיים באיו"ש ואת בקעת הירדן, ובכך יובטחו מרבית האינטרסים הביטחוניים שלה. מומלץ שהמהלך יהיה מתואם עם הצד הפלסטיני, אך במידה והאחרון לא יהיה מעוניין או מסוגל כך, ניתן ואף הכרחי לממשו חד-צדדית.
תקדים ההינתקות מרצועת עזה הוליד סיכונים שעלולים להתפתח גם במהלך חד-צדדי באיו"ש ובראשם: השתלטות גורמים קיצוניים; הצבת איום ביטחוני חריף כלפי ישראל; המשך תלות כלכלית של הפלסטינים בישראל; הותרת עמימות לגבי מעמד הישות הפלסטינית; וחמור מכל - קרע חריף בחברה הישראלית. ועדיין, המדובר בחלופה עדיפה על המדינה האחת, מציאות שצפויה לסכן את ליבת החזון הציוני - קיום ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
