"הזאבים הבודדים" 2.0: מאפייני גל הפיגועים הנוכחי
ד"ר מיכאל מילשטיין | 13 באפריל 2022
 |
| Photo: Israel Police | CC BY-SA 3.0 |
גל הפיגועים הפוקד את ישראל בשבועות האחרונים נושא מאפיינים דומים לאלה של גלי טרור קודמים, ולצידם כאלה המייחדים אותו בהשוואה לעבר. מדובר בגל שפרץ ללא סיבה מוגדרת כמו בעבר (זירות נפיצות כגון רצועת עזה ומזרח ירושלים היו רגועות יחסית הפעם), ונראה כי התפתח על רקע השילוב בין השפעת ההסתה המתמשכת במערכת הפלסטינית על בני הדור הצעיר (מאמץ שמקודם במיוחד ע"י החמאס); "אפקט ההדבקה" המתרחש דרך קבע בעקבות ביצוע פיגועים; ובתוספת מסוימת של המתח הכללי שמשרה חודש רמדאן בקרב הפלסטינים בשנים האחרונות, דבר שמצא ביטוי בולט במבצע "שומר החומות" בשנה שעברה.
הרוב המוחלט של מבצעי הפיגועים בשבועות האחרונים פעלו לפי דגם "הזאבים הבודדים" שנחשף במלוא עוזו ב"אנתפאדת הסכינים" (ה"הבה" בפי הפלסטינים), ששיאה היה בתקופה שבין אוקטובר 2015 למרץ 2016. מבצעי הפיגועים כיום - כמו אלה לפני 7-6 שנים - פעלו באופן עצמאי ע"י יחידים או בחוליות קטנות ולא במסגרת ארגונית ממוסדת וההחלטה על ביצוע הפעולות התקבלה לרוב באופן ספונטני ובהשפעה עמוקה של הרשתות החברתיות או בהשראה של מפגעים קודמים ("חקיינות"). ההתמודדות עם דגם טרור כזה מורכבת מאוד, היות ואין לאיום כתובת מוגדרת או מסגרת אירגונית ברורה, ועיתוי ומקום הופעתו לרוב בלתי צפויים.
ואולם מבצעי הפיגועים האחרונים שונים מקודמיהם בהקשר לסוג הנשק שבו הם משתמשים ובקטלניות של פעילותם, וכן בגיל הממוצע שלהם. את רוב פיגועי 2016-2015 ביצעו צעירים בגילאי העשרים, רובם רווקים, שהשתמשו בדרך-כללי בכלי נשק "קרים" (בעיקר סכינים). הפיגועים האחרונים בוצעו ע"י מפגעים בגילאים מבוגרים יותר (סביב ה-30, חלקם אף בעלי משפחות) ובאמצעות כלי נשק חמים, דבר שכאמור גם גרם למספר נפגעים גבוה יותר. ניתן לומר כי מבצעי הפיגועים כיום הם אותם הצעירים מ- 2016-2015 אשר התבגרו בכמה שנים, הפכו למתוכננים ולמתוחכמים יותר, וכן לבעלי אמצעים שאיפשרו להם לרכוש אמל"ח "חם".
עוד מאפיין ייחודי של גל הפיגועים הנוכחי מגולם במשקלם של אזרחי ישראל הערבים בו. הפיגועים שביצעו אזרחים ערבים (בבאר-שבע ובחדרה) סיפקו השראה עבור מפגעים מאיו"ש שביצעו מאוחר יותר פיגועים בבני-ברק ובת"א. הדבר מגלם במידה רבה "היפוך יוצרות": אם בעבר מוקדי הבעירה המרכזיים היו רצועת עזה או ירושלים ואלה הקרינו מאוחר יותר על הנעשה בקרב הערבים בישראל - שמשקלם בטרור היה ככלל מוגבל - הרי שהפעם האזרחים הערבים הם "חוד החנית" ומקור ההשראה לגל הפיגועים.
מפגעי ההווה - כמו אלה בעבר - מייצגים במעשיהם חלק מבעיות היסוד המאפיינות את הדור הצעיר הפלסטיני, ובראשן תלישות עמוקה, נתק ממקורות הסמכות החברתיים והפוליטיים שסביבם, וההשפעה העמוקה (והמזיקה) של הרשתות החברתיות. הם עצמם כמובן הונעו לפעולה מכוח הסתה חריפה וטיפוח איבה כלפי ישראל ולא בשם אידיאולוגיות מורכבות, בוודאי לא כאלה הקשורים לקיפוח כלכלי (דבר הנכון במיוחד לגבי מבצעי הפיגועים מקרב הערבים בישראל), אולם בניתוח האישיות שלהם ניתן כאמור למצוא ביטויים מסוימים גם למגוון תופעות חברתיות.
בהקשר רחב יותר, בולטת העובדה שרצועת עזה מצויה, לעת עתה לפחות, מחוץ למעגל האלימות. זאת בשונה מרוב עימותי העבר, שבהם חיכוכים באיו"ש ובמזרח-ירושלים גררו במהירות תגובה אלימה מצד גורמי הכוח ברצועת עזה, לרבות חמאס. השנה, כך נראה, קשת השיקולים של התנועה מורכבת יותר. על רקע המחוות האזרחיות חסרות התקדים שישראל מקדמת מול רצועת עזה (בראשם ההיתר להוצאת 20 אלף פועלים לעבודה בישראל), מקפידה חמאס לשמור על רגיעה ברצועת עזה, עמדה שנאכפת גם על גורמים כגון הג'האד האסלאמי שספג הרוגים בעימותים עם צה"ל באזור צפון השומרון בשבועות האחרונים אך נמנע, עד כה, מתגובה צבאית מעזה. הדבר מוכיח את יכולת האכיפה של חמאס על גורמי הכוח ברצועת עזה, ומעמיד בסימן שאלה את התפיסה הרווחת לגבי קיומם של "סוררים" באזור הפועלים בניגוד לעמדת חמאס.
מבט מעמיק יותר ממחיש כי חמאס למעשה אכפה מעין "בידול" על ישראל במהלך השנה האחרונה, שגולם גם בגל הטרור הנוכחי. התנועה ממשיכה לאכוון פיגועים והסתה חריפה באיו"ש, בירושלים ובחברה הערבית בישראל (בעיקר בציבור הבדואי בנגב) - כאשר המקור של רוב הפעולות הוא רצועת עזה - אולם בד בבד מקפידה כאמור על שימור שקט יחסי באותו האזור. כל זאת מבלי שהיא ניצבת בפני איתותים או הגבלות מצד ישראל שעד היום לא התנתה המשך מחוות אזרחיות בהפסקת הפעילות החתרנית של חמאס באיו"ש.
בהקשר לאיו"ש - גל הפיגועים הנוכחי ממחיש את "תקרת הזכוכית" של המאמץ האזרחי, המכונה בפי הפלסטינים בלעג "שלום כלכלי". ישראל נשענת בשנים האחרונות על הנחת היסוד ולפיה ייצוב מרקם החיים - הן באיו"ש והן ברצועת עזה - מהווה כלי מרכזי להגבלת איומים אלימים בשתי הזירות. אותה המדיניות, כך נראה, אכן יעילה במניעת תרחישים של אנתפאדה שלישית (רוב הציבור הפלסטיני ממוקד בטיפוח חייו ונמנע מהצטרפות למעגלי האלימות), אולם מתקשה להעניק מענה ל"פיגועי בודדים", שכאמור הפכו לקטלניים יותר מאשר בעבר.
מנקודת מבט אסטרטגית, מתחוור ישראל אינה יכולה להתעלם או להתחמק מעיסוק בנושא הפלסטיני, שמקרין יותר מבעבר גם על הזירה הפנימית במדינה. גל הטרור ממחיש כי בעוד המעמד האסטרטגי של ישראל באזור משתפר (כפי שבא לידי ביטוי בולט ב"פסגת הנגב"), הרי שהמציאות בזירות הקרובות ביותר מבחינתה נותרה נפיצה ומקרינה על מכלול נושאי ליבה, ובראשם תחושת הביטחון הציבורי והזיקה (הטעונה ממילא) בין האוכלוסיות בתוך ישראל.
מעשית, נדרשים מספר מאמצים בטווח המיידי והרחוק. ראשית, הכרחי לקדם פעילות רחבה ונחושה נגד גורמים עוינים באזור ג'נין שהפך ל"בירת הטרור" של איו"ש (ממנו יצאו שני המחבלים בשבועות האחרונים) ומתאפיין בחלל שלטוני שמנוצל בידי גורמי טרור, פשיעה ואנרכיה. זאת, לצד סתימה מהירה של הפרצות בגדר הביטחון, תוך הדיפת טיעונים אידיאולוגיים וכלכליים שתרמו לאי השלמתה בשני העשורים האחרונים. במקביל, נדרש להמשיך ולשמר את המאמץ האזרחי שתכליתו שימור מרקם החיים באיו"ש, אשר תורם למניעת איומים קשים עוד יותר ובראשם אנתפאדה שלישית, וכן עשוי לסייע לבידול בין עימות אינטנסיבי שייתכן ויתפתח באזור ג'נין ליתר חלקי איו"ש, וימנע גלישה של טרור ושל חלל שלטוני למוקדים אחרים בגדה.
במקביל, נדרשת ישראל לנקוט מדיניות תקיפה כלפי גילויי תמיכה שהביעו גורמי רשות ופתח בכירים (בראשם מושל מחוז ג'נין, אכרם רג'וב), כלפי מבצעי הפיגועים, וזאת לצד הגינויים שהשמיע אבו מאזן (שבדבריו יצא נגד "רצח אזרחים ישראלים ופלסטינים חפים מפשע"). לימוד לקחי העבר - ובמיוחד של המשגים ערב האנתפאדה השנייה - מעלה כי התעלמות ישראלית מ"חריגות" מעין אלה מחזקת את הלגיטימציה של פעולות אלימות בעיני הציבור ומגבירה את המוטיבציה של גורמים מקרב הפתח והרשות לממשן.
ולבסוף, מתחייבת חשיבה ישראלית ביקורתית ונוקבת לגבי המדיניות המקודמת בשנה האחרונה כלפי רצועת עזה, שייתכן וכובלת את ידיה של ישראל ומאפשרת לחמאס להכתיב את זירת ועיתוי העימותים. המשך המחוות האזרחיות כלפי עזה - שכאמור מחזקות את שלטון חמאס, מאפשרות לו להתמקד בבניין כוח לקראת המערכה הבאה ומקטינות את סיכויי החזרה של ישראל לאזור - אומנם מעניק שקט יחסי בגזרת הרצועה אך גובה מישראל מחיר של תסיסה חריפה בכל גזרה אחרת שאינה עזה. הדבר מחייב הצבת התניות מצד ישראל, תוך דרישה להפסקת אכוונת הטרור וההסתה כלפי איו"ש, גם אם הדבר יעלה את מפלס המתיחות עם התנועה.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
