האלימות והפשיעה בחברה הערבית: הצעה לתכנית פעולה אסטרטגית להתמודדות עם האתגר

ד"ר מיכאל מילשטיין וניצב בדימוס מני יצחקי | 27 במאי, 2020

תהליך היציאה ממשבר הקורונה משמעו חזרה להתמודדות עם בעיות יסוד שהעסיקו את מדינת ישראל עד לפני מספר חודשים. בהקשר של החברה הערבית המשמעות המרכזית היא השיבה הזוחלת של נגע האלימות והפשיעה, שבו חלה ירידה מסוימת מאז חודש מארס השנה, אולם בשבועות האחרונים ניכרת חזרה למימדים "המוכרים" והחמורים מלפני המשבר.

מאז ראשית משבר הקורונה נהרגו 16 אזרחים ערבים באירועי אלימות ופשיעה, מחציתם בשבועיים האחרונים. בסה"כ נהרגו מראשית השנה 27 אזרחים ערבים באירועים שכאלה, וזאת בהשוואה ל-93 שנהרגו בשנת 2019, הזוכה לתואר המפוקפק של השנה הקטלנית ביותר מבחינת מספר האזרחים הערבים שנהרגו באירועי אלימות (ההרוגים הערבים מהווים 65% מכלל ההרוגים באירועי האלימות בישראל בשנים האחרונות, בעוד שיעורם הכולל באוכלוסיית המדינה 21%).

ממשבר הקורונה שממקד את תשומת הלב בישראל בחודשים האחרונים, ובכלל זאת גם של הציבור הערבי במדינה, מלווה בתופעות שעלולות לבשר על החרפה צפויה ברמת הפשיעה והאלימות כבר בזמן הקרוב. בראשן: הלחץ החברתי הגובר נוכח תנאי ההסגר הממושכים, שמתחדד על רקע תקופת חג הרמדאן (הלחץ מוצא ביטוי בכלל העולם בעלייה בשיעור האלימות בתוך המשפחה, במיוחד נגד נשים); ריבוי המשימות של המשטרה, דבר שמותיר בידיה זמן ומשאבים מוגבלים יחסית לטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית; והמצוקה הכלכלית שחווים אזרחים ערבים רבים בעקבות משבר הקורונה, בעיקר בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שמתעלת אותם להלוואת כספים ב"שוק האפור" (שפרח עוד קודם למשבר הקורונה בחברה הערבית).

השבועות האחרונים מלווים גם באותות אזהרה לגבי כיווני ההתפתחות האפשריים של נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. במסגרת זאת, בלטה התקרית שאירעה בטירה (16 במאי) שבה נפצעו שני שוטרים (אחד מהם באורח קשה) מירי של עבריינים, וכחודש לפני כן - תקרית ברהט במהלך ריב בין שתי חמולות שהסתיימה אף היא בפציעת שני שוטרים. האירועים האלה ממחישים כי לא לעד נגע האלימות והפשיעה יהיה מתוחם לחברה הערבית, וכי במבט קדימה, קיים גם פוטנציאל גלישה להיבטים שאינם פליליים, ובראשם טרור.

נושא הפשיעה והאלימות בחברה הערבית חייב לעלות במהירות לדיון על שולחנה רווי האתרים והדילמות של הממשלה החדשה. מדובר מסוגיה אסטרטגית שאינה נופלת מהשלכות אתגר הקורונה או מאתגרים ביטחוניים ומדיניים שונים. אין מדובר רק בנושא הנוגע למשרד ביטחון הפנים אלא לסוגיה מרכזית במסגרת עיצוב מערכת היחסים בין יהודים וערבים במדינה.

לאחר שלא שולב אזרח ערבי בממשלה החדשה, ונותר על כנו העדר הייצוג של האזרחים הערבים במפלגות הקואליציה, הכרחי שהממשלה הנכנסת תקדם מהלכים שיבטאו את רגישותה כלפי הציבור הערבי שחש בחודשים האחרונים מפל ציפיות וניכור מצד הממסד השלטוני, ואת רצינות כוונותיה לטפל בבעיות היסוד שלו, ובראשן האלימות והפשיעה (רוב האזרחים הערבים מגדירים אותה מזה כמה שנים כאיום החריף ביותר מבחינתם).

למול אותו אתגר אסטרטגי נדרש להציב תכנית פעולה רב מימדית המגובשת בימים אלה ע"י הכותבים, וחיוני שתיבחן ע"י הדרג המדיני. במוקד התכנית - הצעות מעשיות המבוססות על היכרות עמוקה עם מאפייניה הייחודיים של החברה הערבית בישראל ועם מגוון מצוקותיה, לצד הבנת הרגישויות והכמיהות הקולקטיביות של האזרחים הערבים.

בשלב הראשון, נדרש לבחון - מהר ככל שניתן - הקמת מנהלת או רשות ממלכתית ייעודית לנושא המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית שתהיה כפופה ללשכת ראש-הממשלה. מומלץ שאותה הרשות תבוסס על דגם של "אורגן" (Organ) שכבר נוסה במקומות שונים בעולם. הכוונה להקמת מסגרות רב-מימדיות שבמסגרתן משולבים אישים ממגוון רחב של תחומים אזרחיים. כך, יפעלו יחד ראשי המועצות המקומיות הערביות, המסתמנים כבר כיום כמנוע פעולה והשפעה מרכזי בחברה הערבית, גורמי האכיפה, השיטור והחוק, אך גם גופי הרווחה והתעסוקה, אנשי דת בולטים, אישי חינוך מרכזיים, מנהלית עמותות ציבוריות ומתנ"סים ומגוון רחב של מתנדבים (בעיקר מקרב בני הדור הצעיר). מומלץ שמסגרת רב-מימדית שכזאת תפעל בכל יישוב ערבי, תוך התאמת ההרכב שלה והמענה שהיא תקדם לבעיות הייחודיות במקום. מעל מספר מסגרות מקומיות תפעל מנהלת מחוזית ומעליהן המנהלת או הרשות הלאומית.

הקמת רשות שכזאת תמחיש תובנות יסוד שאינן מחודדות דיו במסגרת המאבק הנוכחי נגד נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. התובנה הראשונה היא כי המענה לנגע הפשיעה והאלימות חייב להיות רב-מימדי ומחייב לצד הגברת האכיפה המשטרתית, גם פעילות במעגלי המשנה הרחבים שמהווים קרקע פורייה לצמיחת הנגע, ובראשם החינוך, הרווחה, התרבות, ההגנה על נשים (והעצמתן) והטיפול בנוער ובצעירים. נוסף לכך, הקמת הרשות תשקף הבנה לגבי ההבדל בין הפשיעה (בעיקר זאת המאורגנת) המחייבת הגברת מאמץ מצד המשטרה (למשל לפי דגם המאבק במשפחות הפשע בחברה היהודית שקודם לפני כעשור וחצי), לבין האלימות, שחלק ממאפייניה נטועים בחברה הערבית ומחייבים מאמץ פנימי בתחומי ההסברה והחינוך והתגייסות ציבורית רחבה (למשל מחאה נגד מאבקים בין חמולות או רצח נשים הזוכה לתואר הנלעג "רצח על רקע כבוד המשפחה").

הכרחי כמובן שבאותה המנהלת יהיה ייצוג נרחב לציבור הערבי, ואף מומלץ שאזרחים ערבים יעמדו בראש אותו הגוף. יש לא מעט מועמדים בעלי ניסיון ניהולי מעמיק והיכרות מעמיקה עם הבעיות הפנימיות בחברה הערבית, כמו לדוגמה: אימן סיף, בעבר ראש הרשות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית בלשכת ראש-הממשלה; פרופסור עליאן קרנאווי, סוציולוג בעל שם ובעבר נשיא מכללת "אחווה"; או אחד מראשי הרשויות המקומיות דוגמת ד"ר סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אלפחם, מודר יונס, ראש המועצה המקומית ערערה ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, או ד"ר מורסי אבו מוח', עד לא מזמן ראש עיריית באקה אלע'רביה וכיום ראש המרכז האסטרטגי היהודי-ערבי.

מעבר למימוש תכנית הפעולה, מומלץ לממשלה החדשה שלא לערוך שינויים דרמטיים בוועדה למאבק באלימות ובפשיעה שהוקמה אך לא מזמן בכנסת ה-35 בראשותו של ח"כ ד"ר מנסור עבאס (יו"ר מפלגת רע"מ), פרלמנטר נמרץ וענייני שמשקיע מאמץ וזמן רבים לצורך קידום מענה לאתגר הפשיעה והאלימות ומפגין חשיבה יצירתית ומשוחררת מערכות אידיאולוגיות ופוליטיות לצורך כך. הוועדה בהרכבה הנוכחי (שמומלץ וישולבו בו כעת גם נציגי מפלגות הימין) היא מסגרת ממסדית חשובה לצורך הצפת הבעיה, תוך הזמנת נציגי הציבור להשתתף בשיח ולהעלות הצעות למענה.

שינוי גישה בסיסי מחייב גם את החברה הערבית. נגע הפשיעה והאלימות לא יזכה לפתרון שורש רק באמצעות הגברת האכיפה המשטרתית. הוא מחייב מהפך ביחסו החשדני (לפרקים אף העוין) של הציבור הערבי כלפי המשטרה, ובעיקר הרחבת שיתוף הפעולה עימה (דיווח, מתן עדויות, סיוע בחקירה, וכן הסגרת אמצעי לחימה שנפוצים מאוד ברחוב הערבי). כל זאת, תוך עידוד פעיל של מנהיגי הציבור הערבי, ובראשם כאמור ראשי הרשויות המקומיות שחלק גדול מהם מקיים כבר כיום קשרי עבודה פוריים עם המשטרה. הדבר מחייב בין היתר שפה חד משמעית ותקיפה גם בנושא הפגיעה בשוטרים, כפי שאירעה באחרונה בטירה.

בעתיד הרחוק, מומלץ לקדם אף מאמצי גיוס נרחבים של אזרחים ערבים למשטרה, מהלך שיסייע להידוק זיקתם למדינה והשתלבותם בה, יקטין את הניכור הבסיסי בין הציבור הערבי והמשטרה, ויחלצו ממעמד פסיבי משהו של המתנה לפעילות משטרתית ויהפכו לגורם מעורב אחראי ופעיל יותר בהשכנת החוק במרחב הציבורי. משבר הקורונה מעניק "מנוף" מסוים ליעד שכזה, שמהווה גם הוא רכיב בתכנית פעולה עתידית שמומלץ שהממשלה תקדם מול החברה הערבית. המשבר המחיש את התרומה ושאיפת רוב הציבור הערבי להשתלב במאמצים הכלל מדינתיים, ובמידה רבה סדק חסמים פסיכולוגיים ותיקים בין האזרחים הערבים לגורמי הביטחון, ובראשם המשטרה וצה"ל (במיוחד פיקוד העורף), שנטלו חלק מרכזי במאמץ הסיוע האזרחי ופיתחו מסגרות פעולה שבהן השתלבו האזרחים הערבים. אסור שהחידוש שנוצר יתפוגג. הוא יכול לשמש מסד לפיתוח דגם של שירות ציבורי או קהילתי לבני הדור הצעיר בחברה הערבית, למשל בפיקוד העורף, במשטרה (לרבות שיטור עירוני), בשירותי כיבוי והצלה ובמד"א (כל זאת תוך עקיפת המכשול המובנה הקיים עדיין מבחינת רוב הציבור הערבי במונח "שירות לאומי").

נגע הפשיעה והאלימות הוא איום חריף על החברה הערבית בפרט, אך צריך שייתפס ככזה גם מבחינת הממסד השלטוני. בה בעת האתגר מגלם הזדמנות לעיצוב מחודש של יחסי יהודים וערבים במדינה, ואולי אף להעמקת שילוב האזרחים הערבים במגוון מישורי העשייה בה. הדבר תלוי בראש ובראשונה במידת הרצינות שתפגין הממשלה החדשה, אך גם בנכונות הציבור הערבי ללכת בעקבות דפוס ההתנהגות שהתפתח במשבר הקורונה, ולשים בצד - ולו לזמן מוגבל - את המאבקים הפוליטיים והאידיאולוגיים לצורך מתן מענה מהיר לבעיות קיומיות קולקטיביות.

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה וניצב בדימוס מני יצחקי

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>