החברה הערבית בישראל בצומת דרכים
ד"ר מיכאל מילשטיין | 24 באפריל 2020
 |
| Photo: Zaher332 | CC BY-SA 4.0 |
השנה החולפת מסתמנת כאחת התקופות המעצבות החשובות בתולדות הציבור הערבי בישראל. מדובר בפרק זמן קצר יחסית שבמהלכו השתנו דפוסי התנהגותו של ציבור זה - בפרט בהקשר למערכת יחסיו עם הממסד השלטוני - הן בשל התפתחויות חיצוניות, והן בעקבות הבשלת תהליכי יסוד שהתפתחו בקרבו משך מספר שנים.
ברקע, שתי התפתחויות מרכזיות. הראשונה - שלוש מערכות הבחירות שנערכו בשנה האחרונה, אשר לוו בהישג פרלמנטרי תקדימי (15 מנדטים למפלגה אחת שמייצגת את החברה הערבית), וגילמו השתלבות תקדימית של המפלגות הערביות במשחק הפוליטי בישראל. שיא המגמה היה המלצת הרשימה המשותפת לנשיא על בני גנץ לראשות הממשלה, שכללה גם את נציגי מפלגת בל"ד. ההתפתחות השנייה היא משבר הקורונה המגלם רצון של האזרחים הערבים להשתלב במאמצים המרכזיים במדינה, ובכלל זאת תרומה למאמץ הקולקטיבי, הפגנת ציות אזרחי רחב, וכן שיתוף פעולה חריג עם מנגנוני הממשל, לרבות גופי הביטחון.
הדרמות הפוליטיות ומשבר הקורונה מתרחשות כמעט באותה העת ומגלמות "מילכוד" סבוך הנטוע בהוויית האזרחים הערבים בישראל. רוב הציבור הערבי שואף להעמיק את השתלבותו בכלל מישורי העשייה בישראל, במיוחד אלה האזרחיים, אולם מיוצג כיום על-ידי מפלגה, שלמרות הידוק יחסיה עם המפלגות הציוניות בשנה האחרונה, חלק ניכר מהציבור היהודי עדיין סולד משיתוף פעולה עימה נוכח עמדותיה הפוליטיות והרעיוניות.
תחושת "המלכוד" נובעת בין היתר מהעובדה שמרבית המפלגות הציוניות לא פותחות את שעריהן בפני האזרחים הערבים (שלא זכו לייצוג ריאלי באף אחת מהן), ושהרשימה המשותפת עדיין מעדיפה שיתוף פעולה מתוך מעמד של "גוש חוסם" וסולדת מהשתלבות מלאה בממשלה.
על רקע זה, מסתמן פער בין המתרחש במישור הפוליטי, שכאמור משקף קשיי יסוד לקידום שיתוף פעולה יהודי-ערבי אותנטי ורחב, לבין המישור האזרחי שבו הציבור הערבי יכול לבטא ביתר קלות את כמיהות ההשתלבות. המצב הזה ממחיש רצון גובר בציבור הערבי בישראל להעניק קדימות לבעיותיו האזרחיות על פני הסוגיות הפוליטיות והאידיאולוגיות. נטיית הציבור הקדימה למעשה את הפוליטיקאים הערבים, היוותה מנוף לחץ עליהם ובמידה רבה אף עיצבה את התנהלותם. כך, ערב בחירות אפריל 2019 העידו סקרי דעת קהל הן על הקדימות שהציבור מעניק לבעיותיו האזרחיות (בראשן טיפול בנגע הפשיעה והאלימות), והן על תחושתו כי חברי הכנסת הערבים משקיעים זמן רב מדי בסוגיות פוליטיות, במיוחד אלה הנוגעות לזירה הפלסטינית. היה זה שיקול שהופנם ע"י הפוליטיקאים הערבים שפנו לאיחוד מחודש של הרשימה המשותפת (בבחירות ספטמבר 2019), להבלטת יעדיה במישור האזרחי, וכאמור גם לשיתוף פעולה חסרי תקדים עם מפלגות ציוניות.
ואולם, בתום שנה של הישגים פוליטיים מרשימים, ניצב הציבור הערבי מול מציאות של ממשלת אחדות, דבר שיוצר מפל ציפיות חריף ותהייה לגבי יכולתם של הערבים להגביר את השפעתם באמצעות הישגיהם האלקטורליים. על הרקע הזה מתחוור בהדרגה לציבור הערבי כי קשה לאחוז במקל משתי קצותיו: גם להיות מיוצג פוליטית על-ידי גוף שמשנתו הרעיונית מוקיעה את הציונות ומצדדת ברצון לשינוי זהותה הבסיסית של ישראל (לפרקים תוך תמיכה בגורמים המוגדרים כאויבי המדינה), וגם לקדם שיתוף פעולה פורה עם החברה היהודית.
שיתוף הפעולה שהתפתח בשנה האחרונה במישור הפוליטי אינו עדות לכך שניתן להתגבר על המכשולים האלה אלא דווקא על המוגבלות היסודית שלו. בפועל, מדובר בשיתוף פעולה שנשען על בסיס צר של התלכדות נקודתית וכנראה שגם מוגבלת בזמן נגד יריב פוליטי משותף (רה"מ נתניהו) והמאבק בקורונה. אם ייעדרו אותם מוקדי שיתוף פעולה, תובלט מחדש בעיית היסוד של משנת מפלגות הרשימה המשותפת, ששני הצדדים מעדיפים לדחוק לקרן זווית בנסיבות הנוכחיות, אולם סביר כי תפרוץ במלוא עוזה אם וכאשר יתפתח דיון על שינוי זהות, סמלים או נרטיב של מדינת ישראל, או בתרחיש של עימות שיפרוץ בין ישראל לאחד מאויביה (במקרים כאלה בלטה הביקורת החריפה של רוב חברי הכנסת הערבים על התנהלות ישראל).
במילים אחרות, ניכר כי ההוויה הישנה שבה ניתנת קדימות לסוגיות הפוליטיות והרעיוניות, מובעת חתירה לקעקוע הסדר הקיים וליצירת סדר חדש ברוח "מדינת כל אזרחיה" וננקטת רתיעה בסיסית ממגעים עם הממסד השלטוני (קל וחומר גופי הביטחון שבו) הגיעה למבוי סתום, ומנגד מתחדדת האפשרות לקידום השתלבות בכלל מישורי העשייה במדינה כמיעוט לאומי גאה שאינו חותר לשינוי מוחלט של המציאות הקיימת באופן הסותר את שאיפות הרוב במדינה.
לאור המסקנות האלה ניצבת החברה הערבית כולה והפוליטיקה הערבית בפרט בצומת דרכים. על רקע תחושת הדחייה שניכרת בקרב חלק גדול מהאזרחים הערבים עם כינון ממשלת האחדות, קיימת אפשרות ריאלית (ומסוכנת) של נטיית בדלנות. בעקבות האכזבה מניסיון ההשתלבות, עלול לפנות חלק מהציבור הערבי לצמצום המגעים עם הממשל והמאמצים להשתלב בעשייה הפוליטית והציבורית. הדבר עלול לאורך זמן להעמיק את המתח בין שתי החברות ולבסוף אף לבוא לידי ביטוי בהתפרצות אלימה.
אפשרות שניה היא להשתלב תוך זניחת חלק מהרעיונות ומדפוסי הפעולה שאפיינו את הפוליטיקה הערבית בישראל ברוב שנות קיומה של המדינה. הדבר יכול להתבטא במגוון דרכים: העמקת ההשתלבות בתוך המפלגות הציוניות (דבר המחייב גם אותן לפתיחה רחבה של שעריהן בפני האזרחים הערבים וכמובן להיאבק למען מתן שוויון אזרחי מלא לציבור הערבי); הקמת מסגרות פוליטיות משותפות חדשות ליהודים ולערבים שימוקדו בסוגיות אזרחיות; או עיצוב מחודש של משנת המפלגות הערביות, באופן שיותאם למציאות הקיימת במקום התנכרות לה וכמיהה לקעקעה מהיסוד. במישור הציבורי, חשוב יהיה לקדם את ההשתלבות באמצעות קידום מסגרות של שירות קהילתי (חובה) לצעירים ערבים, שיהיה מקביל לשירות הביטחוני. אין המדובר ב"סירוס" הזהות והתודעה של האזרחים הערבים, אלא בהתאמת השאיפות שלהם למצב הנוכחי ובעימותם עם מאפייני היסוד של רוב החברה היהודית בישראל.
בין לבין ניצבת אפשרות להיפרדות, כפי שעולה במתווה "עסקת המאה", רעיון הזוכה להתנגדות כמעט מוחלטת בקרב התושבים הערבים (בעיקר באזור "המשולש" שלפי התכנית אמור להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית), וכן בקרב חלק גדול מהתושבים היהודים. ואולם, כדי לשלול על הסף את הרעיון הזה, מחויבות שתי החברות לנמק באופן מעמיק מה בעצם קושר אותם לחיים משותפים במדינה, מעבר לצו הגורל ההיסטורי, ובעיקר לעצב מסגרות שיאפשרו חיים משותפים ושיתוף פעולה ביניהן.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
