13 שנים להשתלטות חמאס על עזה: האם המציאות שנוצרה ברצועה הפיכה?

ד"ר מיכאל מילשטיין | 22 ביוני, 2020

Photo: alray.ps | CC BY-SA 2.0

בשבוע שעבר צוין יום השנה ה-13 להשתלטות חמאס על רצועת עזה. מה שנתפס בתחילה כ"תאונה היסטורית" או "אפיזודה" שצפויה להיות קצרת ימים, הפך עם השנים לעובדה קיימת. ההשתלטות לא הייתה רק תוצאה של עימות בין שני ארגונים חמושים, אלא שיאו של מאבק רב שנים - שעדיין נמשך - על ראשות ההנהגה הלאומית הפלסטינית, בין שני כוחות בעלי חזון רעיוני ומשנה פוליטית, חברתית ותרבותית שונים בתכלית.

הפיצול שנוצר בזירה הפלסטינית ב-2007 העמיק והתמסד לאורך השנים. בפועל קיימות כיום שתי ישויות נפרדות, שלהן אומנם זהות-על פלסטינית, אולם מאפיינים פוליטיים, כלכליים וחברתיים נפרדים. הממשלים בראמאללה ובעזה פועלים רוב הזמן בנסיבות שונות ולאורם של יעדים נפרדים, כאשר הממשק ביניהם הולך וקטן לאורך השנים. במהלך השנים קודמו יוזמות רבות לפיוס בין שני המחנות, אולם כולן כשלו. ברקע לכך עמד בין היתר סירובה העיקש והעקרוני של חמאס לסגת מאחיזתה בממשל ברצועת עזה ולאמץ את "מודל חזבאללה", קרי להתמקד בעשייה צבאית תוך נטישת מאחזי הממשל.

ואכן נכס הממשל נחשב בעיני חמאס כהישג האסטרטגי הגדול ביותר בתולדותיה. הממשל ברצועת עזה מעניק לה מעמד של מנהיגה לאומית ומשמש אותה כ"מקפצה" לקראת ביסוס הגמוניה בכל המערכת הפלסטינית. "הפרויקט השלטוני", כפי שמכנה חמאס את שלטונה, גם הפך את רצועת עזה למוקד העשייה וקבלת ההחלטות של התנועה, ומהווה אחד ממאחזי הכוח הבולטים (והבודדים) של תנועת "האחים המוסלמים" במרחב (לצד תורכיה בהנהגת ארדואן).

חמאס עצמה חוותה תהליך מורכב ורב ניגודים מאז הפיכתה לריבון בפועל, מעמד שמשמעותו אחריות לחיי שני מיליון תושבי רצועת עזה, וזאת לאחר שנים רבות שבהן פעלה כארגון אופוזיציה חוץ-ממשלי או כתנועת מחתרת. מחד גיסא, חמאס חוותה התמסדות שבאה לידי ביטוי בפיתוח מנגנוני ממשל אזרחיים וביטחוניים, ובבחינת רעיונות הסדרה עם ישראל ("הודנה" או "תהדא'ה") שתאפשר ייצוב המרקם האזרחי ברצועת עזה, תוך נכונות לקיים הפוגות זמניות במאבק הצבאי. מהצד השני, חמאס מקפידה לשמור על מרחב תנועתי עצמאי שלא נטמע בזה השלטוני (במוקד ניצבת הזרוע הצבאית רבת העוצמה של התנועה), שוללת על הסף הכרה בישראל, ומשקיעה משאבים רבים בהיערכות להמשך העימות הצבאי נגדה.

13 שנים לאחר השתלטותה על רצועת עזה חמאס נמנעת במודע מהכרעה בין שני הקטבים, ומנסה לשמש בו בזמן מפלגת שלטון ותנועת התנגדות, תוך הזנה הדדית עמוקה בין שני מישורי העשייה. הטיעון השכיח ולפיו עול הממשל ימתן בהכרח את התנועה ויאלץ אותה "ללכת בדרכו של אש"ף - להכיר בישראל ולהשתלב בתהליך המדיני" לא עומד במבחן המציאות. חמאס אומנם נתקלת באילוצי מציאות כבדים יותר מאשר בעבר ומגמישה עמדותיה בסוגיות רבות, אולם אינה מפגינה עד היום כל שינוי בעמדות הליבה האידיאולוגיות שלה, ובראשן היחס כלפי ישראל. יתרה מכך, המעמד כריבון אומנם מלווה באחריות ואילוצים, אולם גם מספק לתנועה יותר משאבים מאשר בעבר לקידום חזונה הרעיוני, ובמוקדו טיפוח כוחה הצבאי.

ממשל חמאס - לפחות לעת עתה - הוא בגדר עובדה קיימת. ממשל זה אומנם מתקשה לספק את צרכי הציבור, הסובל ממצוקה אזרחית חריפה (וגוברת) מאז 2007, ואינו אהוד על העזתים (לפי סקרי דעת קהל פלסטינים, חמאס צפויה לספוג מפלה קשה בבחירות דמוקרטיות אם וכאשר ייערכו ברצועת עזה), אולם נתמך ע"י גרעין פוליטי-ציבורי נאמן (מוערך ששיעורו הוא כ-25% מהאוכלוסייה) ונשען על זרוע צבאית רבת עוצמה, שביכולתה למחוץ כל כוח פוליטי או צבאי שינסה להציב אתגר בפני חמאס או לדכא מחאה ציבורית שתתפתח נגדה (מצב הדומה לדפוסי השליטה של המחנה השמרני באיראן).

בהקשר הזה אכן נראה כי האיום הכבד ביותר בראיית חמאס כיום - עוד לפני זה שמציבה ישראל - הוא מחאה ברוח "האביב הערבי" ולפי הדגם של "כיכר תחריר". זאת, על רקע מצוקה אזרחית חריפה ובהובלה של בני הדור הצעיר שבקרבם תחושת העדר האופק קשה במיוחד. עד כה לא מתפתח תרחיש כזה, בעיקר בשל פחדו העמוק של הציבור מתגובת חמאס, אולם התנועה עצמה ערה לסיכוי שהוא עשוי להתפרץ במהירות וללא "סימנים מעידים" ונכונה לפעול לדיכויו בכוח.

במבט קדימה, נראה כי חמאס נכונה כיום להסדרה ארוכת טווח עם ישראל שתאפשר יציבות אזרחית ברצועת עזה, אולם לא במחיר של ויתור כלשהו על כוחה הצבאי, קל וחומר הסכם מדיני עם ישראל שילווה בהכרה הדדית. גם הסיכוי לקידום פיוס, בוודאי כזה שמשמעותו ביסוס מחדש של ממשל פלסטיני מאוחד, נראה בשלב הזה קלוש. כל עוד אבו מאזן שולט ברשות הפלסטינית, לא סביר כי חמאס תנקוט מדיניות שונה מכפי שקידמה בעשור וחצי האחרונים, ועם היעלמותו צפוי שתנסה לקדם מהלכים שתכליתם ביסוס כוחה באיו"ש על מנת להשתלט בעתיד גם על האזור הזה (במיוחד באמצעות בחירות או גיבוש הנהגה מאוחדת עם הכוחות שיירשו את אבו מאזן).

בהקשר הזה יצוין תרחיש הסיפוח, שעלול להסתמן כהזדמנות אסטרטגית מבחינת חמאס. קידום הרעיון מחליש כבר עתה את הממשל בראמאללה, שבכיריו אף מאיימים לפרקים ב"החזרת המפתחות", וממחיש את כישלון החזון האסטרטגי של הרשות הפלסטינית ובמוקדו חתירה למימוש עצמאות באמצעות מו"מ מדיני, ומנגד עלול להציג את "חזון ההתנגדות" של חמאס באור מושך יותר (אם כי פלסטינים רבים מעלים סימני שאלה נוקבים גם לגבי ההישגים האסטרטגים שהניב רעיון הזה). יתרה מכך, מימוש רעיון הסיפוח עלול לגרום לערעור הדרגתי של המערכת הפלסטינית באיו"ש, ובעקבות כך לאפשר לחמאס לחזק את כוחה באזור הזה ובהמשך, כאמור, לנסות להשלים את מאמציה ארוכי השנים להשתלטות על ראשות הזירה הפלסטינית.

באשר לרצועת עזה - שינוי המצב שהתהווה באזור מאז 2007 לא יתרחש כנראה בעקבות מהלך חיצוני, כגון שיבת שלטון הרשות הפלסטינית, ועדיף שלא יקודם בעקבות השתלטות מחודשת של ישראל על רצועת עזה. אם וכאשר יתרחש שינוי שכזה, סביר כי הוא ינבע מתמורות פנימיות, ובראשן מחאה ציבורית נגד ממשל חמאס שלא מסוגל לתת מענה למצוקות הבסיסיות הגוברות של התושבים, קל וחומר להציג חזון בר מימוש לגבי עתידו האסטרטגי של האזור.

התסכול הגובר עשוי להוליד תסיסה שתערער את שלטון חמאס. תרחיש שכזה, כאמור, לא נראה באופק הקרוב (אין כוח פוליטי או התארגנות ציבורית שיכולים לפי שעה להתמודד עם חמאס, קל וחומר לשמש כחלופה לשלטונה), ולכשיתרחש סביר כי ילווה באלימות פנימית שעלולה "לזלוג" גם ישראל. על ישראל להיערך לאפשרות כזו וכאשר תתממש לתמוך בה בעקיפין ולעודדה, אולם להיזהר בכל שלב מהתערבות מעשית במאבקים פנים-פלסטינים, צעד שעלול לסחוף אותה ל"הרפתקה" שלילית מהסוג שממנה כבר נכוותה בעבר.

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>