שנת 2000 כקו פרשת הדרכים של נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל:
בירור שורשי התופעה והמענה הנדרש
ד"ר מיכאל מילשטיין | 21 באוקטובר 2021
 |
החרפת נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל מלווה בשנים האחרונות בניסיונות לבירור השורשים וסיבות היסוד של אותה התופעה אשר הופכת בהדרגה לאתגר אסטרטגי. הבירור הזה חיוני הן על מנת להגדיר באופן מדויק את מאפייני התופעה, והן כדי לגבש עבורה מענה מדויק.
במסגרת השיח המתפתח בנושא רווחת הנטייה לאמץ שתי תשובות פשטניות מנוגדות. הראשונה - ולפיה שורשי התופעה נעוצים בהזנחה מתמשכת של החברה הערבית ע"י השלטון (יש אף שדבקים ב"תיאורית קונספירציה" ולפיה מדובר במדיניות מכוונת שנועדה לפורר ולהחליש את הציבור הערבי, וכי במסגרת הזאת השב"כ מעניק חסות לארגוני הפשיעה הערביים וצה"ל מאפשר הברחות וגניבות אמצעי לחימה המציפים את הרחוב הערבי); ותשובה השנייה - ולפיה שורשי התופעה הם תרבותיים, ובראשם "הנטייה הרווחת" בחברה הערבית לפתור מחלוקות באופן אלים.
המאמץ לאיתור שורשי נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית מעלה כי 2000 היוותה מעין "שנת האפס" של התופעה: בין 2000-1980 נרצחו פחות מ-100 אזרחים באירועים פליליים בחברה הערבית, ומאז אותה השנה ועד היום כמעט 1500 (ועוד כ-150 תושבי מזרח ירושלים). נקודת התפנית המדויקת היא אירועי אוקטובר 2000 - שבר חריף ביחסים בין האזרחים הערבים למדינה שלא אוחה עד היום ונתפס בעיני הציבור הערבי כמעין "עבר מתמשך".
בפרספקטיבה של 21 שנים מסתמן כי אירועי אוקטובר מגלמים נתק בין המשטרה לציבור הערבי שהעמיק בהדרגה ויצר חלל שלטוני רחב. מאז שנת 2000 התקבעה בציבור הערבי התפיסה ולפיה רשויות האכיפה והשיטור רואות באזרחים הערבים איום ביטחוני ולפיכך נוקטות נגדם דיכוי ואלימות קשה, מה שהביא לצמצום שיתוף הפעולה עימן; והמשטרה מצידה הגבילה בהדרגה את פעילותה בתחומי הפלילים והשכנת הסדר הציבורי בציבור הערבי, ואחיזתה המבצעית והמודיעינית בקרבו נחלשה. כך נוצרה בהדרגה "חברה לא משוטרת", מעין "מובלעת" שבה משילות המדינה נמוכה. מימדי התופעה שונים בין אזור לאזור, אך נראה כי אותם המאפיינים נטעו אחיזה בכל המרחב הציבורי הערבי.
הנתונים הנוגעים לפשיעה ולאכיפה לאורך שני העשורים האחרונים ממחישים את הנתק המעמיק בין המשטרה לציבור הערבי במגוון היבטים: צמצום בהיקף הפניות של הציבור הערבי למוקד 100 של המשטרה; אמון ציבורי פוחת בכוונות וביכולות של המשטרה להתמודד עם הפשיעה בחברה הערבית; ומנגד - שיעור קטן יחסית של פענוח תיקי חקירה. כל אלה כמובן לצד עלייה מתמדת בנתוני האלימות בחברה הערבית: שיעור הקורבנות, היקף מקרי הירי והפרת הסדר הציבורי, מספר העצורים ועוד.[1]
הנתק המתואר הועצם בשני העשורים החולפים בעקבות תהליכי יסוד שהתחוללו בחברה הערבית בפרט ובמדינת ישראל בכלל, ובראשם עליית דור צעיר אשר נולד סביב שנת 2000. הדור הזה מתאפיין במצוקה רב-מימדית: הוא מפגין התרסה עמוקה כלפי מקורות הסמכות הסובבים אותו (לרבות ההנהגות הדתיות, הפוליטיות והציבוריות וכן דור ההורים); חש תלישות עמוקה שמוצאת ביטוי בעובדה כי כ-30% מבני ה-24-18 בציבור הערבי אינם לומדים או עובדים; וחווה תסכול עמוק נוכח חסמים בתוך החברה הערבית ומצד המדינה המקשים על מימוש עצמי.
אותם הצעירים מייצגים במידה רבה את ההשלכות ארוכות הטווח של הנתק בין המשטרה לציבור הערבי. הם גדלים על רקע ניכור עמוק כלפי מנגנוני השיטור (גישה שזוכה לגיבוי מצד חלק מההנהגות הפוליטיות הערביות), סובלים ממיעוט השקעות מצד המדינה, נופלים בקלות יחסית לעבריינות ומעורבות בשיעור גבוה יחסית באלימות. אותם הצעירים מהווים כיום "חוד חנית" באירועי הפשיעה (וכן ברשימת הקורבנות), אך גם בחיכוכים אלימים עם מוסדות המדינה ועם הציבור היהודי, כפי שבא לידי ביטוי עז באירועי מאי שגילמו התנגשות חסרת תקדים בין יהודים וערבים בישראל.
עוד תופעות שתרמו להעצמת נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית היו העתקת מוקד הפשיעה הממוסדת בישראל לתחומי החברה הערבית, וזאת לאחר שארגוני הפשע בחברה היהודית נחלשו בעקבות פעילות המשטרה נגדם לפני כעשור וחצי; העימותים המתמשכים בין ישראל לפלסטינים מאז שנת 2000 שהחריפו את המתח המובנה בקרב הציבור הערבי בין מגמות "הפלסטיניזציה" ו"הישראליזציה"; והקיפוח רב השנים של הציבור הערבי בהיבטי החינוך, הרווחה, הנוער והבנקאות.
הבעיה הקיימת כיום החברה הערבית חרגה מההגדרות ומהמימדים של "פשיעה ועבריינות". היא מלווה באלימות הרווחת במרחב הציבורי כולו, למשל בין בני נוער; בחדירת ארגוני הפשיעה לשלטון המקומי בחברה הערבית; בהימצאות רחבת היקף של אמצעי לחימה ברחוב הערבי ובשימוש תכוף בו; ובחיזוק כוחם של גורמי בוררות פנימיים - ובראשם ועדות סולחה הפועלות לרוב על בסיס חמולתי ושבטי - או של גופי אכיפה מקומיים דוגמת "אל-חראסה" הפועל בכפר קאסם.
זהו ביטוי לשני תהליכי יסוד הרסניים השלובים בה בזה: מצד אחד - איבוד כוח המשילות של המדינה בחברה הערבית, דבר הבולט במיוחד בקרב הציבור הבדואי בדרום; ומהצד השני - ערעור עמוק של יסודות החברה הערבית, שמוצא ביטוי בולט בהיחלשות מקורות הסמכות בה, ובפרט המפלגות הפוליטיות, מנהיגי הציבור, אנשי הדת ובמידה רבה כאמור גם ההורים.
נגע הפשיעה והאלימות ניצב במוקד ההוויה רווית הסתירות והניגודים שבה חיים האזרחים הערבים בישראל. מחד גיסא גובר הרצון של רבים מהם בהעמקת ההשתלבות בחיים הציבוריים במדינה, מתרחב קו המגע בין שתי החברות ונפרצים קווי טאבו ותיקים, כפי שגולם בהשתלבות התקדימית של רע"מ בקואליציה השלטונית בישראל. ואולם מהצד השני, ניצבים עדיין חסמים עמוקים בפני האזרחים הערבים ונמשך ואף מעמיק המתח הבסיסי בין זהותם הלאומית למעמדם האזרחי. הגאות בפשיעה ובאלימות מחדדת תחושת "חוסר נורמליות" מתמשך ומעצימה את כלל ההיבטים השליליים שתוארו.
המשך היתלות בסיסמאות לגבי "נוסחת קסם" לבעיית הפשיעה והאלימות ברוח "כל מה שנדרש הוא פעילות רצינית של המשטרה נגד משפחות הפשע" אינו רלוונטי נוכח מימדיה הנוכחיים של התופעה, ומעיד על חוסר הבנה לגבי מורכבותה או התכחשות להיקפה כיום. אין מדובר בטיפול ממוקד במשפחות הפשע בחברה הערבית, והכרחי לדון במעגלים הרחבים של הבעיה, תוך בירור אחריות החברה הערבית לחלקה ודיון במהלכים הפעילים שהיא נדרשת לנקוט במסגרת קידום המענה.
מדובר באתגר אסטרטגי רב מימדי שמחייב מענה רב-מימדי החורג מהיבטי השיטור והאכיפה ומחייב הגדלת ההשקעות בחברה הערבית, במיוחד בהקשרי הדור הצעיר. השלב הראשון במענה אכן מחייב פעילות ממוקדת נגד ארגוני הפשיעה, דבר שעשוי להנמיך את גובה להבות האלימות בחברה הערבית, לנסוך בקרבה רגיעה ולחזק את אמונה ברשויות האכיפה, לצד השבת כוח המשילות של המדינה במוקדים שבהם הוא התרופף.
נוכח היקף האתגר כיום אין מנוס מצעדים דרסטיים ובראשם שילוב השב"כ במאבק שאותו תמשיך להנהיג המשטרה, וחקיקה מחמירה, בפרט בנוגע להחזקת נשק באופן לא-חוקי ושימוש בו. רצוי שהדבר ילווה בהסברה מצד המדינה וכן מצד מנהיגי ציבור ערבים לגבי החיוניות של אותם הצעדים, תוך הבהרה שיוקפד כי לא תהיה פגיעה בזכויות האזרחים הערבים. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בלט בהקשר הזה כשהסביר באחרונה כי במצב הנוכחי אין מנוס משילוב השב"כ במאבק נגד הפשיעה והאלימות ("עלינו להכריע האם ברצוננו לאכול ענבים או להרוג את השומר"); הצדיק את השימוש במעצרים מנהליים נוכח התמודדות עם מה שכינה "פצצות מתקתקות"; ואף הכריז כי "יש להביא את המשטרה לחברה ואת החברה למשטרה."
למהלכים האלה חייב להתלוות שיח ביקורתי בתוך הציבור הערבי בהקשר ל"תיאוריות הקונספירציה", שהעלאתן המתמשכת לא תורם לאמון ולהזדהות הציבור היהודי עם מצוקת החברה הערבית. זאת לצד שיח ביקורתי כלפי הקולות השוללים באופן אוטומטי וגורף כמעט כל יוזמה המועלית מצד המדינה, לרוב מבלי להעלות חלופות מעשיות: החל מהקמת האגף לסיכול פשיעה בחברה הערבית במשטרת ישראל (סי"ף), עבור דרך מבצעי איסוף הנשק (שההיענות להם הייתה דלה ברחוב הערבי), וכלה בהקמת יחידת מסתערבים במשטרה ובהצעות לשילוב השב"כ במאבק נגד הפשיעה והאלימות ולהקלה על נהלי הפעילות של המשטרה במסגרת אותו המאמץ.
השלבים הבאים יחייבו חזרה ללקחי שנת 2000 ותיקון הנתק שהתפתח בין החברה הערבית למערך השיטור והאכיפה. הדבר יצריך "נירמול" היחסים בין הציבור הערבי למשטרה, העמקת האמון ההדדי ושיתוף הפעולה ביניהם, ובהמשך גם הרחבת הגיוס של אזרחים ערבים לשורות המשטרה. תיקון הקרע שבין הציבור הערבי למשטרה עשוי לשמש מסד לבירור ולהגדרה מעמיקים של היחסים בין האזרחים הערבים למדינה, מהלך חיוני שלא נעשה מאז 1948 ועד היום.
[1] ראו בהקשר הזה: נוהאד עלי, אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל: "קונספירציה ממסדית" או "פשיעה תרבותית"? (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2014); נעם זוסמן, יונתו וודבריג' וסאמי מיעארי, ממדי הפשיעה בישראל בשנים 2010-1990 תוך התמקדות בחברה הערבית (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016); התמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים מעורבים: ביקורת ומעקב (ירושלים: משרד מבקר המדינה, 2021); ג'רי אלמו-קפיטל, פשיעה ואלימות בקרב בני נוער בחברה הערבית (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2020); אחמד שיח' מוחמד, סוסאן רזק מרג'יה ומוחמד ח'טיב, סקר האלימות בחברה הפלסטינית בישראל (שפרעם: אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות, 2019); נורית יכימוביץ-כהן, נתונים על פשיעה בחברה הערבית (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2020); נורית יכימוביץ-כהן, עבירות נשק – נתונים והתמודדות הרשויות (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2021).
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
