החרפת נגע הפשיעה והאלימות כבבואה למשבר רב מימדי בחברה הערבית בישראל: שורשי הבעיה והמדיניות המומלצת להתמודדות עימה
ד"ר מיכאל מילשטיין | 18 בינואר, 2021
 |
העלייה החדה הנרשמת בשנים האחרונות בשיעורי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל מהווה בו בזמן האתגר החריף ביותר הניצב בפני אזרחי ישראל הערבים, אך גם בבואה לבעיות יסוד קשות אשר מתעצמות לאורך השנים. הנגע החריף מוצא ביטויו העיקרי במספר ההרוגים הגבוה באירועי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, שהוא פי שלושה ויותר משיעורם של הערבים באוכלוסייה. שנת 2020 הייתה הקטלנית ביותר בהקשר הזה ונרצחו בה 99 אזרחים ערבים, מהן 16 נשים. הציבור הערבי מציב את הפשיעה והאלימות בראש סדר העדיפויות, ומגדירו כאמת המידה המרכזית שבאמצעותה הוא בוחן את תפקודה של הנהגתו ואת היחס של מוסדות המדינה כלפיו.
הפשיעה והאלימות הגואות משקפות מספר מגמות יסוד שליליות, הקשורות הן לקשר שבין הציבור הערבי למוסדות המדינה, והן לתמורות שחלות בתוך החברה הערבית. בעיית הפשיעה מגולמת בעיקר בכוחן הגובר של משפחות הפשע בחברה הערבית ובתפוצת הנשק החם (תקני ולא תקני) ברחוב הערבי. הגורם האחראי המרכזי להתמודדות עם הנגע הזה הוא המדינה והמשטרה, וההחרפה בהקשר הזה משקפת במידה רבה איבוד משילות של המדינה בחלקים גדולים של החברה הערבית. התרופפות המשילות רווחת משך שנים רבות באזור הנגב (ריכוזי האוכלוסייה הבדואית), אולם כיום נראה כי היא סימניה ניכרים גם במשולש ובכמה מוקדים בצפון.
לצד הפשיעה, קיים גם נגע האלימות, תופעה שאינה קשורה בהכרח לארגונים או למסגרות משפחתיות המקדמות אלימות. חלק ניכר ממקרי המוות בשנת 2020 בחברה הערבית לא היו תוצאה של מאבקים בין משפחות פשע ולא בוצעו בנשק חם, אלא נגרמו בעקבות מאבקים בין חמולות יריבות - שמתנהלים במספר רב של מוקדים (למשל כפר מנדא וכאבול בצפון או לוד ורמלה במרכז), לצד אלימות בין בני נוער ובתוך התאים המשפחתיים (בעיקר נגד נשים), וכן בין שכנים. לאכיפה השלטונית יש כמובן חשיבות בכל הנוגע למיגור האלימות, וזאת בין היתר באמצעות טיפול ממוקד בבעיות חברתיות דוגמת מצוקותיהם של בני הנוער והנשים, אולם הנגע הזה אינו קשור באופן בלעדי לאיבוד המשילות, אלא גם נגזר מזעזועים ושינויים בתוך החברה הערבית.
האלימות הפנימית נובעת ממכלול בעיות יסוד, ובראשן מתח מתעצם שמתפתח בעקבות המעבר החריף שחווה החברה הערבית מהוויה מסורתית למציאות מודרנית. המגמה הזאת מלווה בערעור מקורות הסמכות המסורתיים (הורים, ראשי מועצות מקומיות, ראשי חמולות ושבטים, מנהיגי מפלגות או אנשי דת), ובשינוי עמוק במעמד הנשים בחברה הערבית, אשר בא לידי ביטוי בין היתר בעלייה בגיל הנישואין, בהרחבת השתתפות הנשים בשוק העבודה והשתלבותן בלימודים אקדמיים (הן מהוות כ-60% מכלל הסטודנטים הערבים במדינה), בצמצום הילודה, אך גם בעלייה בשיעור הגירושין.
עוד בעיית יסוד המשתקפת מבעד להחרפת האלימות בחברה הערבית היא המצוקה הקשה של הדור הצעיר. הצעירים הערבים חשים תלישות עמוקה וקרועים בין ההוויה המסורתית לזו המודרנית, שאותה הוא חווה באופן עז נוכח החיכוך עם החברה היהודית והחשיפה הרחבה למרחב הרשתי. הבימאית מיסלון חמוד היטיבה לתאר את אותו שסע תרבותי בסרטה בר בחר ("לא פה ולא שם") משנת 2016, המשקף את ההיקרעות של שלוש נשים ערביות בין התרבות המסורתית לזו המודרנית ובין הזהות הערבית-פלסטינית לזו הישראלית. מצוקת הצעירים מעמיקה בין היתר נוכח העדרן של מסגרות סדורות ומסלול חיים מובנה לאחר סיום התיכון. כך, כ-30% מבני 24-18 בחברה הערבית כיום אינם לומדים ואינם עובדים, מה שגורם לנפילת רבים מהם ברשת הפשיעה והאלימות.
המישור הפוליטי תורם גם הוא לתחושת המשבר הרב מימדי בחברה הערבית. במסגרת הזאת ניכר פער מתרחב בין המפלגות הפוליטיות הערביות והשיח שהן מייצגות לבין ההוויה, הצרכים והרצונות של הציבור הערבי. הרשימה המשותפת זכתה להישג אלקטורלי חסר תקדים (15 מנדטים), בעיקר בשל הצלחתה לגייס את הציבור הערבי להצבעה בשיעורים גבוהים. ואולם זה היה גם המקור למפל ציפיות חריף: הרשימה המשותפת מתקשה להשתנות באופן עמוק ולהשתחרר מכבלי האידיאולוגיות של העבר, ובמיוחד אינה מצליחה להשתלב באופן מלא במערכת הפוליטית הישראלית (נוכח סירובה העקרוני להשתתף בקואליציות בהנהגת מפלגות ציוניות), ובכך מותירה את הציבור הערבי במעמד של "אופוזיציה נצחית". משמעותו של המעמד הזה הוא השפעה מוגבלת על תהליך קבלת ההחלטות והעדר מענה למצוקות הייסוד, ובראשן הפשיעה והאלימות.
לפי סקרי דעת קהל הנערכים בתקופה האחרונה, כמעט 70% מהציבור הערבי מצדד בכניסה של מפלגות ערביות לקואליציה השלטונית בישראל וכ-80% חותר להעמיק את ההשתלבות של האזרחים הערבים בכלל מישורי העשייה במדינה. הפער המעמיק בין הכמיהה הקולקטיבית בציבור הערבי להתנהלות הנהגתו הפוליטית מוליד אכזבה עמוקה המוצאת ביטויה בירידת שיעור התמיכה הציבורי בה (לפי מירב סקרי דעת הקהל הרשימה המשותפת עתידה לזכות ב-10-9 מנדטים בלבד בבחירות הקרובות), לצד ייאוש קולקטיבי של הערבים מעצם ההשתתפות במשחק הפוליטי, הניזון בין היתר מתחושת דחייה מצד הממסד השלטוני והחברה היהודית.
זהו גם הרקע לסדק העמוק שנפער באחרונה בתוך הרשימה המשותפת עצמה. זאת בעקבות שיתוף הפעולה שפיתחה רע"מ (הרשימה הערבית המאוחדת המייצג את הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית) בראשות מנצור עבאס עם הליכוד. המהלך הזה מבטא נכונות לנקוט בכל צעד לצורך פתרון בעיות הציבור הערבי, גם אם משמעות הדבר שבירת מוסכמות ותיקות, ובראשן מהלכים משותפים עם מפלגות הימין. הדבר משקף גלישה של טשטוש הגבולות המסורתי בין ימין לשמאל בישראל ושל ערעור פוליטיקת הזהויות הוותיקה הרווחות בחברה היהודית גם לעבר החברה הערבית.
התחושה הרווחת כיום ברחוב הערבי בישראל היא של התפרקות מסגרות סמכות ושל פריקת עול, אשר נובעת משילוב בין מוגבלות וחולשת האכיפה מצד מוסדות המדינה למשבר האמון שמסתמן ביחס להנהגות הציבור הערבי. הביטוי המובהק לכך כאמור הוא הנסיקה החדה בשיעור האלימות והפשיעה, אולם התופעה מגולמת גם בהתרחבות המאבקים האלימים בין חמולות בכל רחבי ישראל, בשיעור הגבוה יחסית של תאונות הדרכים והעבודה בחברה הערבית (בהשוואה לממוצע הארצי), ובאחרונה גם בפער המסתמן בציות של הציבור הערבי להנחיות בנושא הקורונה ובשיעור הנמוך יחסית של המתחסנים בקרבו.
הנסיקה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית חייבת להיתפס כאתגר אסטרטגי בעיני ההנהגה בישראל. כאמור, אין המדובר רק באיום בעל מימדים פליליים אשר המענה לו הוא משטרתי או משפטי, אלא בבבואה למשבר זהות וליחסים טעונים ובלתי מבוררים בין הציבור הערבי לבין החברה היהודית ולמוסדות השלטון בישראל.
הפשיעה והאלימות מהוות איום שלא לעד יתוחם לחברה הערבית בלבד ולא לנצח יוגבל רק לתחום הפלילי ועלול לחצות את הקו הדק המפריד בינו לטרור. היות ומדובר בבעיה רב מימדית, נדרש מענה שהוא רב מימדי, כלומר חורג מההיבט הצ יחסית של אכיפה ושל שיטור ומגולם באסטרטגיה רחבה שהממשל נדרש להתוות ביחס לחברה הערבית.
מומלץ כי הממשלה העתידית בישראל תבסס את אותה האסטרטגיה על מספר מאמצים מרכזיים:
- מימוש התכנית למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית: מהלך שנדרש להתחיל ליישם כבר בטווח הנוכחי, ולהמשיכו במהלך כהונת הממשלה הבאה. מעבר להיבטים של ייעול השיטור והאכיפה (במיוחד פעילות נגד משפחות הפשע, איסוף האמל"ח בחברה הערבית והחרפת הענישה נגד המחזיקים או העושים שימוש בנשק חם באופן לא חוקי), הכרחי לקדם מהלכים נלווים שימוקדו בטיפול בבעיות החברתיות אשר מהן ניזון נגע הפשיעה והאלימות, ובראשן פעילות ילדים ובני נוער לאחר שעות הלימודים (למשל באמצעות פתיחת מתנ"סים והקמת תנועות נוער); ופתרון בעיית מתן האשראי לאזרחים הערבים, המהווה מקור מרכזי להתרחבות השוק האפור בחברה הערבית.
- פיתוח מסגרות של שירות קהילתי/אזרחי: משבר הקורונה תרם במידה רבה לשבירת מחיצות בין החברה הערבית לבין מוסדות הממשל, לרבות אלה הביטחוניים. המשבר גם הוכיח את חשיבותן של מסגרות המבוססות על צעירים הפועלים למען הקהילה, ואת התרומה הרבה של הציבור הערבי למאמץ כלל ארצי נרחב. נוכח המצוקה החריפה של הדור הצעיר הערבי, מעמיק הקשב בחברה הערבית כלפי רעיונות של פיתוח מסגרות אשר בהן יוכלו הצעירים להשתלב, באופן שיעניק תכלית, יתרום לקהילות ויסייע להעמקת הזיקה בין האזרחים הערבים למוסדות המדינה (וזאת תוך עקיפת המכשולים הטעונים של גיוס לצבא או של שירות לאומי). במסגרת הזאת, ניתן לבחון שירות של צעירים ערבים בגופים דוגמת מד"א, שירותי ההצלה, רשות המתנ"סים, פיקוח עירוני, בתי ספר ובתי חולים, ובעתיד גם המשטרה ופיקוד העורף.
- שיפור הוראת העברית בחברה הערבית: מחקרים רבים הנערכים בשנים האחרונות מצביעים על ירידה מתמשכת ברמת ידיעת העברית בקרב הדור הצעיר הערבי במדינה (90% ממנו חי ביישובים ערבים והמגע שלו עם הציבור היהודי מוגבל למדי). הדבר מציב מכשולים בפני ההשתלבות של הצעירים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה ובמקומות עבודה (במיוחד בשירות הציבורי), וכן משפיע על רמת ההכנסות של האזרחים הערבים. במסגרת הזאת נדרש מהלך שתכליתו שיפור רמת העברית של התלמידים הערבים בישראל (לצד מהלך הכרחי אחר של חיוב הוראת הערבית בבתי הספר היהודיים במדינה).
- טיפול במצוקות הדור הצעיר בחברה הערבית: לצד פרויקטים הממוקדים בטיפול בפשיעה ובאלימות או בהשתלבות צעירים במסגרות של שירות קהילתי, נדרש לקדם גם פרוייקטים אשר יסייעו לצעירים בחברה הערבית בכל הקשור לפיתוחם האישי. במסגרת הזאת עולה הצורך במהלך רחב היקף של הכשרות מקצועיות, במיוחד בתחומי ההיי-טק אשר בהם שיעור הערבים מצומצם מאוד.
- הארכה והרחבה של תכנית 922: בסוף 2020 התכנית החמש שנתית המיועדת לפיתוח כלכלי ותשתיתי של החברה הערבית הוארכה בעוד שנה, ומומלץ שהממשלה העתידית תדון בסוף 2021 בגיבושה של תכנית חדשה אשר תכיל פרויקטים תשתיתיים רחבי היקף, לצד ניסיון להסדרה קבועה של נושא הקרקעות והבנייה הבלתי חוקית. נוסף לכך, נדרש לבחון רפורמה שבמסגרתה יורחבו הייצוג של אזרחים ערביים בשירות הציבורי, במיוחד בתחומים שבהם אותו הייצוג מצומצם למדי כיום.
העת הנוכחית מציבה הן את הציבור היהודי והן זה הערבי בפני צומת דרכים היסטורית. נוכח התסכול והייאוש העמוקים האוחזים כיום חלקים גדולים בציבור הערבי, הוא עלול לבחור בבידול מרצון, איום שמשתקף כבר כיום בסקרי דעת קהל המעלים כי שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות הבאות יהיה נמוך במיוחד (מתחת ל-50%). מגמה כזאת עלולה להיות נפיצה ולהוליד לאורך זמן חיכוכים בין הממשל לציבור הערבי ובין שתי החברות במדינה.
ואולם צומת הדרכים הנוכחית מגלמת גם הזדמנות שאותה ניתן ומומלץ לאמץ ולפתח. חלק ניכר מהציבור הערבי מפגין נכונות תקדימית להשתלבות בכלל מישורי העשייה במדינה, לא פעם תוך דחיקה של תביעות פוליטיות שאינן מקובלות על רוב הציבור היהודי, כמו למשל להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ולקעקע את היסוד הציוני בה. אין המדובר באיבוד הזהות של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל, אלא במסגורה באופן שלא ייצור ניכור מתמיד בינו לבין החברה היהודית והממסד השלטוני ושיסיר מכשולים מובנים בדרך להשתלבות כאזרחים שווי זכויות.
במילים אחרות, קיימת הזדמנות לעיצוב מחודש של היחסים בין יהודים לערבים במדינה, אשר התאפיינו משך 72 שנים בניכור הדדי. מדובר במשימה המוטלת בו בזמן על כתפיהם של הציבור הערבי וההנהגות העומדות בראשו, כמו גם על אלה של הממשלה בישראל, וכן המפלגות הפוליטיות והציבור היהודי במדינה. האחרונים נדרשים להכיר את דיוקנה העדכני של החברה הערבית במדינה ואת מגמות העומק המתקיימות בה, ובעיקר לפתוח את מירב השערים בפני האזרחים הערבים, ולא רק ערב הבחירות וכתוצאה משיקולים מנחים הקשורים אליהן.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
