כינון ממשלת האחדות: הזדמנות לעיצוב מחודש של יחסי יהודים-ערבים בישראל?
ד"ר מיכאל מילשטיין | אפריל 2020
 |
| צילום: מארק ניימן | לשכת העיתונות הממשלתית | CC BY-SA 3.0 |
השנה החולפת לוותה בטלטלה עזה מבחינת החברה הערבית בישראל: משפל לשיא ושוב לשפל. בבחירות אפריל 2019 המחנה הפוליטי הערבי היה מפוצל בין שתי מפלגות שהישגיהן היו דלים יחסית (10 מנדטים ביחד), היחסים בין המנהיגים הפוליטיים לציבור הערבי טעונים, ושיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות נמוך יחסית (50%). שנה לאחר מכן רשמה החברה הערבית הישגים חסרי תקדים: היא יוצגה בידי מפלגה אחת שזכתה ב-15 מנדטים, שיעור ההשתתפות גדל משמעותית (65%), וחשוב מכל - ננקטו מאמצי השתלבות חסרי תקדים במשחק הפוליטי (בדגש על ההמלצה מטעם כל חברות הרשימה המשותפת לנשיא).
דווקא בנקודה הזאת חווה הציבור הערבי מפל ציפיות חד וחריף בעקבות ההכרזה על כינון ממשלת האחדות. מבחינת רבים בציבור הערבי הרכבת ממשלת האחדות מבטאת נסיגה לנקודת ההתחלה ודחייה של שאיפתם - העזה מבעבר - להשתלב במישורים הפוליטי והציבורי.
ואולם מי שהיה מפוכח דיו לאורך השנה החולפת לא אמור היה להיות מאוכזב יתר על המידה. ראשית, העלייה בשיעור ההצבעה הערבית והתמיכה הרחבה ברשימה המשותפת היו בחלקם הגדול תוצר של מחאה ואילוץ: תגובת נגד להתקפה חריפה על הציבור הערבי מצד גורמי ממשל (חוק הלאום, חוק המצלמות ו"עסקת המאה"), לצד הימנעות המפלגות הציוניות הגדולות לשלב אזרחים ערבים במקומות ריאליים ברשימותיהם, דבר שתרם לביסוס ההגמוניה של הרשימה המשותפת ברחוב הערבי (88% מהמצביעים הערבים תמכו בה בבחירות האחרונות).
שנית, שיתוף הפעולה (בן החודש בלבד) שהתפתח בין המפלגות הציוניות לרשימה המשותפת נסמך בפועל על בסיס צר של התלכדות סביב יריב משותף (נתניהו) ולא בעקבות בשלות ושיח מעמיק בעניין יחסי יהודים וערבים במדינה. יתרה מכך, זמן קצר לפני אותו "ירח דבש", הובעה שלילה הדדית פומבית בשני הצדדים (שלילת בכירי כחול לבן את ההסתמכות על הקול הערבי, ופסילת בל"ד את עצם התמיכה במפלגה ציונית).
התהוותה אפוא מציאות רגישה מאוד שעלולה להביא במהירות לניכור, בדלנות או אף חיכוך בין שתי החברות. הדבר מחייב את שני הצדדים לחשבון נפש מעמיק, לימוד מטעויות ויישום מיידי של לקחיהן. החברה היהודית חייבת להכיר בשאיפה התקדימית של האזרחים הערבים להשתלב בכל מישורי העשייה במדינה. הדבר מחייב פתיחת שערים רחבה, לרבות במישור הפוליטי (מה שיכול גם להתיר את "הקשר הגורדי", שאינו גזירת גורל, בין הציבור הערבי לרשימה המשותפת), להימנע מחזרה על ההסתה המכלילה והמזיקה נגד הציבור הערבי, ולהכיר בצורך לתת מענה נחוש ומהיר למגוון מצוקותיו, ובראשן הפשיעה והאלימות, המוגדרת ע"י אזרחים ערבים רבים כבעיה הקיומית החריפה ביותר כיום (גבתה מראשית השנה 14 הרוגים, ו-93 בשנת 2019).
ההשתנות מחייבת גם את הציבור הערבי שנדרש להכיר במורכבות הטעונה המאפיינת את יחסו של הציבור היהודי כלפיו. רבים מהאזרחים היהודים מצדדים בשוויון זכויות אזרחי לכל, אך במקביל מפגינים סלידה עמוקה מהמשנה הרעיונית של נציגי הרשימה המשותפת: החל מהשלילה המוחלטת של הציונות והחתירה לשנות מהשורש את צביונה של ישראל, וכלה בעמידת רבים מחברי הכנסת, לא פעם בצורה מתריסה, לצד גורמים המוגדרים ע"י הציבור היהודי בישראל כאויבים. אסור שהציבור הערבי יברח למרחב הנוח של "קורבנות", תוך הטלת מלוא האחריות למצב הנוכחי על הצד השני. ללא הפגנת רגישות בסוגיה הזאת, לא יצליחו האזרחים הערבים לפרוץ אל לב הציבור היהודי, קל וחומר לגבש בריתות יציבות ואמינות עם המפלגות הציוניות.
זהו אינו "סירוס" או ביטול הזהות הלאומית והתודעה העצמית של האזרחים הערבים, אלא הצעה לבצע התאמה שתעניק קדימות לבעיות החיים האמיתיות וכיבוד עמדות הרוב במדינה במקום המשך המאמץ העיקש לשנות מהיסוד את המציאות הקיימת. כל זאת, תוך מתן קדימות לטיפול בבעיות החיים האמיתיות על פני דבקות בסיסמאות דוגמטיות. אין מדובר בטיפוח דגם של "ערבי צייתן", אלא באזרח שמשתלב במדינה תוך הפחתת המטען הבסיסי המלווה את יחסו כלפיה, כפי שבא לידי ביטוי יפה בהשתלבות ובתרומה הקולקטיבית של החברה הערבית במהלך משבר הקורנה.
שתי החברות מצויות כרגע במילכוד סבוך: רוב היהודים מסויגים מהמשנה הרעיונית של הרשימה שאליה הצביעו רוב הערבים. הפסילה הפוליטית הפכה לפסילה קולקטיבית שאינה משקפת את העובדה כי חלק ניכר מהאזרחים הערבים אינו "חותר להשמיד את ישראל" וחלק ניכר מהיהודים מפגין פתיחות רבה מאשר בעבר כלפי האזרחים הערבים. המילכוד הזה נפיץ ומחייב פתרון מהיר.
ואולם, מה שנדמה כמשבר חריף בין שתי החברות עשוי להוות הזדמנות לעיצוב מחודש של היחסים ביניהן. הוא דורש אומץ, הבנה הדדית וחזון - הן מהממשלה העתידית והן מהחברה הערבית. הממשלה החדשה תשכיל אם תפעל לבניית אמון ולטיפוח קשרים עם החברה הערבית. עליה להתמקד בהרחבת ייצוג האזרחים הערבים בשלטון (לרבות מינוי שר ערבי), ולקדם מענה מהיר ונחוש למצוקותיהם, ובראשן נגע הפשיעה והאלימות. בהמשך הדרך יהיה נכון לבחון גם מוקדי מתח אחרים, דוגמת חוק קמינץ העוסק בבנייה הבלתי חוקית, ואולי אף ניסוח מחודש של חוק הלאום, וכן כיצד לקדם את השירות הלאומי/קהילתי, שרבים בחברה הערבית בוחנים כיום בחיוב.
בדרך זו, ניתן יהיה אולי להפחית את הייאוש המחלחל בקרב אזרחים ערבים רבים ולהפכו לזיק של תקווה לעיצוב מחודש וחיובי של היחסים בינם לבין החברה היהודית והממסד השלטוני במדינה.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן.
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
