האם סין תושיע את הציר הרדיקלי?
אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 29 ביולי 2020
 |
| Photo: Official website of Ali Khamenei, Supreme leader of Iran | CC BY 4.0 |
ככל שגוברים האתגרים והמצוקה בפניהם ניצבים שלושת השחקנים המובילים ב'ציר הרדיקלי' - איראן, סוריה וחזבאללה - הולך ומתחזק בשורותיהם, בחודשים האחרונים, רעיון ה"פניה מזרחה" לעבר סין. ניכר כי שלושתם רואים בסין כוח עולה בזירה העולמית, שמסוגל, ולטענתם אף מעוניין, לחלץ אותם מהמשבר חסר התקדים הפוקד אותם.
סוריה
המשטר הסורי והנשיא אסד אישית פועלים כבר זמן רב כדי לרתום את סין להשקיע בסוריה ולסייע לכלכלתה המתפוררת ולתשתיותיה הקורסות, לאחר עשור של מלחמת אזרחים. סוריה מבינה כי לרוסיה אין את המשאבים הנדרשים לשיקום המדינה - המוערך בכ-250-400 מיליארד דולר - וכי הסנקציות האמריקאיות, שרק הוחרפו עם כניסתו לתוקף של 'חוק קיסר', יחסמו כל סיוע מכיוון מדינות ערב ואירופה, שגם כך מוטל בספק בעידן של קורונה ומשבר נפט.
בראיון בדצמבר האחרון, טען הנשיא אסד כי הוא עומד בקשר עם חברות סיניות, שלטענתו הביעו עניין להשקיע בסוריה, תוך עקיפת הסנקציות. אסד הדגיש כי הזמן בשל להשקעות בסוריה כאשר המשטר מחזיר לידיו את השליטה ברוב שטחי המדינה; וטען כי בניין מחדש של מדינות שנהרסו הוא עניין רווחי שטמונה בו תמורה גבוהה להשקעה. לדבריו, הציע לסינים שישה פרויקטים, המשתלבים במיזם "החגורה והדרך".[1]
המדיניות הסינית - סין מגלה עניין בסוריה בשלושה הקשרים מרכזיים. ראשית, בתחום שתוף הפעולה במלחמה בטרור על רקע חשש מחזרתם לסין של מוסלמים אויגורים, שהצטרפו לשורות דאעש בלבנט. שנית, מבחינה כלכלית כחלק מהשתלבות אפשרית של סוריה ולבנון במיזם ה"חגורה והדרך" ובשרשרת הנמלים שעשויים לאפשר לסין לעקוף את תעלת סואץ. שלישית, ברמה הגיאו-אסטרטגית, בכל הקשור להפגנת נוכחות "מעצמתית" סינית במזרח התיכון, בין היתר כחלק מהתחרות עם ארה"ב.
סין תומכת במשטר אסד ברמה המדינית, ואף הצטרפה לרוסיה בהטלת וטו על שורת החלטות שנועדו להגביר את הלחץ על דמשק. סין מקדשת את עקרון אי ההתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות, מתנגדת לשימוש בסנקציות ומאמצת עמדות לעומתיות לארה"ב. למרות כל אלה, בייג'ינג אינה ממהרת להשקיע בסוריה. בשנים האחרונות השקעותיה במדינה הן מוגבלות וסמליות בלבד, בהיקף של עשרות בודדות של מיליוני דולרים, בעיקר בתחומים הומניטאריים ובריאותיים.
בראיה לעתיד, ללא שיפור דרמטי במצב הביטחוני בסוריה וסביבה בטוחה לכוח האדם הסיני על הקרקע, סביר כי סין תמשיך להימנע מלהשקיע במדינה. יוזכר כי על רקע דומה, סין פינתה כוח אדם ומשכה השקעות משתי מדינות אחרות באזור: לוב ותימן. יתרה מכך, השקעה סינית בסוריה תחשוף את החברות הסיניות לסנקציות האמריקאיות, ותייצר מחלוקת מיותרת, עם וושינגטון, שהיחסים עמה מתוחים ממילא בשל מלחמת הסחר בין המדינות.
גם האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים של סין אינם מצדיקים את הסיכונים הכרוכים בהשקעה משמעותית בסוריה. מחקרים שניתחו אינטרסים אלה בהקשר הסורי, מעריכים כי לסין נתיבים גיאוגרפיים נוחים ובטוחים יותר לאירופה, למשל דרך איראן ותורכיה; כי נמל טרטוס כבר הוחכר לרוסיה ל-49 שנה ולסין זיכיונות בנמלים אחרים באזור (סואץ, חיפה, טריפולי, פיראוס, איסטנבול); וכי ברמה הכלכלית קיים חשש סביר כי סוריה לא תוכל להחזיר הלוואות שתקבל.
לבנון
בצל משבר הקורונה מדינת לבנון חווה מערבולת כלכלית-חברתית-תשתיתית, חסרת תקדים. חזבאללה הוא מרכיב דומיננטי בשורות ממשלת דיאב, שאינה מצליחה להתמודד עם המשבר, וניצב בפני ביקורת גוברת ברחוב הלבנוני. הארגון מואשם על ידי רבים בהחרפת המצוקה, וגם ארה"ב מקדמת באחרונה את הנרטיב כי התנהלותו והשתתפותו בממשלה פוגעת ביכולתה של לבנון להתמודד ביעילות עם המשבר.
על רקע זה, הצהיר מנהיג חזבאללה, נצראללה, בנאום ששודר בטלביזיה הלבנונית, כי כדי להיחלץ ממצוקתה לבנון חייבת "להסתכל מזרחה" לעבר סין בלא לחשוש מתגובת ארה"ב. זאת, במקום לפנות לקרן המטבע הבינ"ל (IMF), הדורשת רפורמות מבניות עמוקות כתנאי להענקת מלווים. נצראללה טען כי חברות סיניות מוכנות להשקיע בלבנון ללא תנאים, ובין היתר להקים בה נתיבי רכבת לאורך החוף מנאקורה בדרום ולטריפולי בצפון, ולבנות תחנות כוח שיספקו חשמל למדינה.
הפניה לסין רחוקה מלהוות קונצנזוס בלבנון. רבים חוששים כי בייג'ינג עלולה לנצל את חולשת לבנון ולהכניס אותה ל"מלכודות חוב" שיובילו להשתלטות על תשתיותיה בעתיד; וכי פניה לסין עלולה להביא לניתוק הקשרים עם ארה"ב, להכשיל את המו"מ עם ה-IMF, ולהשאיר את לבנון "קירחת מכאן ומכאן".
בתנאים אלה, חרף כל הדיבורים בלבנון על ה"אופציה הסינית", הממשלה ממשיכה את המו"מ עם ה-IMF לקבלת הלוואה בהיקף של 10 מליון דולר. זאת, בתקווה כי קבלתה תסלול את הדרך גם למימוש ההתחייבויות לחבילת חילוץ בהיקף 11 מיליארד דולר, שהובטחה ללבנון בוועידת CEDRE בפריז באפריל 2018.
על רקע הלכי הרוח בלבנון נצראללה עצמו, שבועיים לאחר נאומו בנושא הסיני, שינה כיוון כשהבהיר שהפניה מזרחה אין משמעותה ניתוק קשרים עם המערב... וכי למרות שארה"ב היא אויב אין מניעה שתסייע ללבנון.
המדיניות הסינית - בעשור האחרון חברות סיניות שקלו להשקיע בלבנון ובתשתיותיה, אולם רעיונות שונים דוגמת רכבת וכביש מהיר בין בירות-דמשק ובין טריפולי-חומס ומפעלים סולאריים, מעולם לא יצאו מהכוח אל הפועל. תחת זאת 40% מהיבוא של לבנון הוא מסין (כ-2 מיליארד דולר בשנה) לעומת יצוא לבנוני לסין בכמה עשרות מיליוני דולר.
רוב המומחים מעריכים כי המדיניות הסינית היא להימנע מהשקעות משמעותיות בתשתיות בלבנון. זאת, כיוון שלבנון היא מדינה במשבר רב ממדי חמור המצויה בחדלות פירעון, ללא משאבי טבע זמינים או תעשייה מפותחת, שלטונה מושחת ובלתי יעיל, והסיכוי שסין תוכל להחזיר את השקעותיה שואף לאפס. דוגמה סימלית בהקשר זה היא תשתית החשמל בלבנון, שמוזכרת כתחום מרכזי בו נדרשת השקעה סינית. בפועל, מדובר בתשתית מתפרקת ובלתי מתפקדת, בזבזנית, מושחתת ושקועה בחובות (מעל מיליארד דולר בשנה) שהשקעה בה היא "להכניס את הראש למיטה חולה". מעבר לכל אלו, לסין ברור כי הכלכלה הלבנונית עדיין קשורים בטבורה למוסדות במערב, וכי המערכת הבנקאית של לבנון תלויה בדולר.
איראן
ב-5 ביולי עדכן שר החוץ האיראני זריף את הפרלמט כי איראן מנהלת מו"מ על הסכם שותפות אסטרטגי ל-25 שנה עם סין. את הרעיון להסכם הציע הנשיא שי בביקור בטהראן ב-2016, בשיא ההפשרה בין איראן לארה"ב בעקבות החתימה על הסכם הגרעין והסרת הסנקציות. במהלך הביקור חתמו המדינות על שורת הסכמים לשיתוף פעולה, שרובם לא מומש עד היום.
טיוטת ההסכם בין 18 העמודים הודלפה ופורסמה ב-NYT, שבוע לאחר נאום זריף. ההסכם, שנראה יותר כמו "מפת דרכים" לפיתוח היחסים, כולל: הרחבה של שיתופי הפעולה בתחומי הביטחון, המודיעין, הצבא (כולל אימונים ותרגילים משותפים), לוחמה בטרור, ופעילות מוגברת של חברות סיניות בתשתיות רכבת, נמלים ותקשורת G5. בנוסף, סין תפתח אזורי סחר חופשי במרחבים אסטרטגיים באיראן. איראן מצדה מתחייבת לאספקה שוטפת של נפט וגז במחיר מוזל לסין. מקורות שונים מסרו כי במסגרת ההסכם סין תשקיע 400 מיליארד דולר (16 מיליארד לשנה) בסקטורים שונים של הכלכלה האיראנית.
בתוך איראן ישנה ביקורת רחבה נגד ההסכם, כולל מצד בכירים שמרניים דוגמת הנשיא לשעבר אחמדינג'אד, והממשלה מותקפת על שלא שיתפה את הציבור במגעים לקידומו. כמו בלבנון, רבים באיראן חוששים "ממכירה בזול" של נכסים לאומיים (איים, נמלים לחופי ים עומאן) ומשעבוד מקורות אנרגיה, ובנו הגולה של השאה הזהיר את האיראנים מפני "שוד אוצרות הטבע" שלהם. בנוסף, נשמעת דרישה מהממשלה לברר את סוגיית יחסה של סין למוסלמים האויגורים לפני חתימה על ההסכם.
המדיניות הסינית - בניגוד לאיראן סין אינה מתייחסת להסכם, לא מאשרת ולא מכחישה את קיומו. דוברת במשרד החוץ הסיני שנשאלה בסוגיה הסתפקה באמירה כי "שתי המדינות נמצאות בקשר בנוגע לפיתוח יחסיהן".
סביר כי מטרת העמימות הסינית היא להימנע מהצהרות שיעמיקו את המתיחות בינה לבין ארה"ב, שהתחדדה מאוד על רקע משבר הקורונה. מעבר לחוסר הרצון להחריף את מלחמת הסחר עם ארה"ב, הסנקציות האמריקאיות מהוות מכשול כבד על כל השקעה סינית באיראן. תחת לחץ הסנקציות סין כבר נסוגה מפרויקטים גדולים עם טהראן, דוגמת פיתוח שדה הגז פארס הדרומי, בהיקף של 5 מיליארד דולר.
מעבר לאלו התחייבות להשקעת עתק של 16 מיליארד דולר בשנה אינה אופיינית לסין, שנוקטת יותר ויותר במדיניות של גידור סיכונים. זאת, על רקע קשיי מדינות רבות להחזיר חובות (גם אם אלו הובילו לעיתים להשתלטות סינית על תשתיות לאומיות). קשיים אלו צפויים רק לגבור בצל המשבר והמיתון הגלובליים, ובמקרה של איראן, שכלכלתה נמצאת בסחרור ונתונה תחת מכבש הסנקציות, חוסר הודאות מבחינת סין גבוה מאוד. על רקע זה, כבר נרשמה צניחה משמעותית של מעל 40% בהיקף הסחר בין שתי המדינות במחצית הראשונה של השנה.
סביר שניסיונה של סין במסגרת מיזם "המסדרון הכלכלי הסיני-פקיסטאני" (CPEC) בו השקיעה סין כ-62 מיליארד דולר במגוון פרויקטים, צפוי להרתיע אותה ממהלך דומה מול איראן. סין נתקלה בקשיים ביישום המיזם, שהיקפו הכלכלי תפח לעומת התכנון המקורי (46 מיליארד) ואף חזרה בה מחלק מהתחייבויותיה, על רקע מצב התשתיות בפקיסטאן, בעיית השחיתות והטרור.
בנוסף, חברות סיניות ממילא רוכשות נפט מוזל מאיראן, בוודאי בשנה האחרונה על רקע עקיפת הסנקציות האמריקאיות. סין גם מבקשת להימנע מתלות בתחום האנרגיה ופועלת ככל הניתן לגוון את מקורותיה ולא להתבסס על ספקית יחידה.
ברמה הגיאו-אסטרטגית, במסגרת ה"חגורה והדרך" סין הצליחה לייצר נקודות אחיזה בנמלים בסעודיה, באיחוד האמירויות, בתעלת סואץ ובג'יבוטי. סביר כי בייג'ינג לא תמהר להפוך את איראן לנקודת מאחז כדי שלא לסכן הישגים אלה ולא להעיב על יחסיה עם מדינות המפרץ ומצרים. יתרה מכך, אזור המפרץ הפרסי אינו יציב, בוודאי בעידן הקורונה שגרמה למשבר נפט, תעבורת האנרגיה במיצרי הורמוז מאוימת באופן תדיר ולארה"ב נוכחות צבאית מסיבית באזור.
סיכום ותובנות
על רקע משבר הקורונה שהעצים באופן דרמטי את המצוקה בלבנון, בסוריה ובאיראן, לרמה של קריסת מערכות, הן זקוקות באופן נואש לסיוע כלכלי מבחוץ.
ניסיונות איראן ושני שותפיה המובילים בציר הרדיקאלי למשוך את סין ליתר מעורבות באזור משקפת את עוצמת הבידוד אליו הם נקלעו על רקע הסנקציות האמריקאיות שפוגעות קשות ביכולת משילותם, ואת חוסר יכולתם בתנאים אלה, לשכנע את המערב והמוסדות הבינ"ל להתגייס לסייע להם.
המצוקה החמורה אליה נקלעה ארה"ב בצל משבר הקורונה והתאוששותה של סין ראשונה ממנו, מחזקים את הרושם בקרב חברות הציר הרדיקלי, כי בייג'ינג תהיה נכונה מבעבר לקרא תיגר על הסנקציות האמריקאיות ועל מעמדה של ארה"ב במזה"ת בכלל, ולהשקיע משאבים זמינים בחיזוק מעמדה ונוכחותה באזור.
למרות שיקולים אלה, נראה כי גם שחקני הציר מבינים שסין לא צפויה "להרים את הכפפה" בקרוב. תגובותיה הרשמיות של בייג'נג לחיזורים מצד הציר מהוססות עד כדי מסויגות, ולא בכדי. ניתוח האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים של סין, מראה כי בראייתה הסיכונים הכרוכים בהשקעות משמעותיות באיראן, לבנון וסוריה, מאפילים על ההזדמנויות.
מדיניות החוץ הסינית, ממוקדת לתחומים הנוגעים לשימור היציבות והצמיחה בסין עצמה, ובייג'ינג מבקשת להימנע מפיזור מאמצים בחזית רחבה מדי, באופן שיציב אותה בפני עומסים ואתגרים מיותרים, מבית ומחוץ, במיוחד בעידן הקורונה. כך, המזה"ת על משבריו ובעיותיו אינו נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות הסיני מצד אחד; בעוד שהוא עדיין נתון להשפעה ודומיננטיות אמריקאית מצד שני.
ועדיין, עצם העיסוק הגובר ב"אופציה הסינית" משרת את האינטרסים של סין והציר הרדיקלי. סוריה ולבנון, המצויה במו"מ עם ה-IMF, מבקשות לאותת לעולם כי ככל ששיקומן מתעכב סין עלולה לזלוג לוואקום; ואיראן מבקשת להמחיש לאירופה ולמועמד הדמוקרטי, ביידן, כי יש בידה חלופות והיא אינה מבודדת. בינתיים, סין נהנית מדימוי של עוצמה וזוכה למנוף פוטנציאלי במאבק הגלובאלי עם ארה"ב.
בכל מקרה, גם אם התרחיש של כניסה סינית לאזור אינו צפוי לקרום עור וגידים בטווח הבינוני, הוא מסמן מגמה, בעייתית: דימוי של חולשה אמריקאית גוברת במזה"ת ווקטור המוביל ליתר מעורבות סינית בדמות הידוק היחסים עם השחקנים הרדיקליים באזור, בדגש על איראן.
מבחינת ישראל מדובר בסיכונים ובהזדמנויות. מצד אחד מצוקת הציר הרדיקלי לא עומדת להיפתר אלא רק להעמיק. המצב הפנימי באיראן, בלבנון ובסוריה ימשיך להידרדר, ובתרחישים שונים המצוקה ואיומים שונים הנובעים ממנה עלולים לזלוג לתחומינו. זו מציאות שנדרש לחשוב עליה ולהיערך לקראתה.
מצד שני, שחקני הציר הרדיקלי מצויים בלחץ גובר המייצר הזדמנות לתרגם את מצוקתם להישגים מדיניים, ובראשם בלימת התרחבות תכנית הגרעין של איראן. היכולת להשיג זאת, תלויה בקיומה של אסטרטגיה כוללת, שנמנעת מגישה של "הכל או כלום", ותגובש בתאום הדוק עם הממשל האמריקאי הנוכחי או הבא, בראשות טראמפ או ביידן.
[1] ה"חגורה והדרך" (BRI) היא מיזם רחב מימדים המשקף חזון אסטרטגי לחיבור סין לשווקים העולמיים, במיוחד באירופה ואפריקה, באמצעות הקמת רשת של תשתיות תחבורה (יבשתית, ימית ואווירית), נתיבי מסחר וקווי תקשורת.
נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
