הויכוח סביב שינוי משטר בטהראן ואתגר הגרעין האיראני
אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 27 באפריל, 2019
מבט מדיני-ביטחוני | תובנות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בסוגיות מוקד אסטרטגיות
| Photo: Hamed Saber | CC BY 2.0 |
שאלת שינוי המשטר (Regime Change) מלווה את המהפכה האסלאמית מאז תפסה את השלטון באיראן. זאת, על רקע הערכת רבים כי אין דרך להביא לשינוי במדיניותו המזיקה של המשטר בטהראן - הנשענת על מניעים אידיאולוגיים, דתיים ומהפכניים - אלא באמצעות החלפתו.
האתגרים החמורים - הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והתפקודיים - עמם מתמודד המשטר האיראני, הועצמו בצורה דרמטית על ידי משבר הקורונה, שחשף פעם נוספת את חולשותיו המובנות. על רקע זה, ונוכח תחושה כי יציבותו מעורערת מתמיד, התחדש הדיון סביב היתכנות חלופת שינוי המשטר.
חוקרים, עיתונים וכתבי עת מובילים העוסקים במדיניות חוץ שבו לדון ולהתווכח בסוגיה. בלטו בהקשר זה שניים מתומכיה המוכרים והמובהקים של גישת שינוי המשטר, החוקרים ריי טקיה ואריק אדלמן (שכיהן כתת שר ההגנה למדיניות בממשל בוש). השניים פרסמו החודש מאמר מקיף בו קראו לממשל האמריקאי לאמץ מדיניות אקטיבית להפלת המשטר באיראן.
הוויכוח בין תומכי מדיניות זו לבין המסתייגים ממנה הוא מצד אחד דיון מודיעיני-מחקרי במהותו המתמקד בניתוח והערכת יציבות המשטר האסלאמי, אופיו ותהליכי עומק פנימיים באיראן, ומצד שני דיון במדיניות (POLICY) המעשית הרצויה להתמודדות עם האתגרים והאיומים שהוא מציב.
כמו כל ויכוח טוב בסוגיות מודיעין ומדיניות, בבסיסו ניצב שיפוט באשר למהותו של המשטר האסלאמי. תומכיה הנלהבים של חלופת שינוי המשטר, דוגמת טקיה ואדלמן, מחזיקים באמונה פסימית כי הוא לעולם לא יוותר על המהפכה והדחף לייצא אותה לאזור, על ההתנגדות למערב ולארה"ב ועל שאיפותיו להצטייד בנשק גרעיני.
גישה זו נוטה להמעיט או להתעלם מאופיו הפרגמטי של המשטר האסלאמי, חרף קיצוניותו. האייתולות בטהראן מציבים בסופו של יום את הישרדותם בראש סדר העדיפויות, וגם אם אינם מוותרים על חזונם המהפכני, מוכנים להתפשר עליו, גם אם רק תחת לחץ כבד ביותר ולו באופן זמני. כך, מייסד המהפכה, ח'מיני, הסכים לשיתוף פעולה מצומצם אפילו עם ישראל וארה"ב ("איראן גייט") כשהיה שקוע במלחמה אכזרית נגד אויב משותף - עיראק, ואף נאלץ להיכנע כשהבין שידה של איראן על התחתונה. גם יורשו, ח'אמנהאי, הסכים להקפאת תכנית הגרעין של איראן ואף להסגתה לאחור בשתי הזדמנויות: ב-2003 כשאיראן חשה מכותרת על ידי ארה"ב וחששה כי היא "הבאה בתור" אחרי עיראק וב-2015 תחת לחץ כבד של סנקציות.
הבדלי תפיסה והערכה נוספים, קשורים לעוצמת ההתנגדות והתסיסה נגד המשטר ולסיכוייו להכילה. מצד אחד מודגשים השנאה העמוקה של העם למשטר החונק והמדכא ואבדן מחסום הפחד של הציבור. אלו, משתקפים ברצף המחאות באיראן מאז ה"גל הירוק" ששטף את המדינה ב-2009: ההפגנות של 2017-2018 במהלכן בלט חיבור תקדימי בין מחאה כלכלית-חברתית לבין דרישה פוליטית לסילוק המשטר; ומהומות הדלק בנובמבר 2019 במהלכן הפעילו המפגינים אלימות חסרת תקדים נגד מוסדות השלטון. התומכים בגישת שינוי המשטר מדגישים את העובדה כי במהומות נובמבר נטלו חלק בעיקר השכבות הנמוכות והעניות יותר, המהוות באופן מסורתי את "עמוד השדרה" של משטר המהפכה.
מצד שני, טוענים אחרים, כי ללא התגייסות נרחבת של המעמד הבינוני המחאה תתקשה להוביל לשינוי. בעיה נוספת היא הפיצול ממנו סובלת תנועת המחאה, הנעדרת הנהגה שתארגן את מגזריה המגוונים (נהגי משאיות, עובדי רכבת, טקסטיל ופלדה, מורים, סטודנטים, נשים, סוחרים ועוד) ותחבר את מחאתם הכלכלית לאג'נדה פוליטית סדורה. האירוע האחרון, בו הייתה הנהגה כזו, הן מהומות 2009, שהיו הרחבות ביותר בתולדות המשטר האסלאמי (למעט אלו שהעלו אותו לשלטון). זאת, בניגוד למהומות הדלק, שהיו אמנם אלימות אך מצומצמות יחסים בהיקפן.
היבט נוסף בדיון נוגע לעוצמתו של המשטר האסלאמי ולאחיזתו בשלטון. למשטר גרעין תומכים קשה של כ-20% אחוז מהציבור, התלויים בו. לרשות המשטר עומדים כלי שליטה יעילים, כולל באמצעי התקשורת והאינטרנט, והוא מוביל מדיניות דואלית, יעילה מאוד בדיכוי גורמי אופוזציה. מצד אחד הוא מאפשר "הוצאת קיטור" ונמנע מלהפעיל כוח שלא לצורך, ומצד שני יודע לנקוט במהלכי דיכוי ברוטאליים ביותר, כשנדרש, ולייצר הרתעה חזקה מול הציבור.
מחלוקת אחרת, קשורה לשימוש בסנקציות נוקשות. מצד אחד יש הטוענים כי לחצים מבחוץ רק מאחדים את העם האיראני סביב הדגל והמשטר ומחלישים את הדרישה לשינוי ולרפורמות, שמייצג רוחאני. מצד שני אירועי השנים האחרונות המחישו באופן ברור כי סד הלחצים רק הגביר את המחאה הפנימית באיראן וחיזק את כוחות השינוי. רוחאני, אגב, כבר אינו נתפס כנציגם, אלא כ"בשר מבשרו" של המשטר השנוא וכמי שפועל לשמר את שיטת השלטון האסלאמית.
במישור הכלכלי - אין מחלוקת על ההידרדרות הדרמטית במצבה של איראן, עוד טרם משבר הקורונה. יש מי שמדגישים כי המשבר יעצים את הסחרור הכלכלי, וכשהתנאים יאפשרו זאת, ההמונים יחזרו בעוצמה אל הרחובות. מנגד, אחרים מבליטים כי המשטר והעם באיראן מורגלים בחיים תחת סנקציות חונקות, כי מהפכות לא פורצות כשהעם שרוי במצוקה כלכלית וכי לאורך זמן המשק והכלכלה במדינה מסתגלים לתנאים המחריפים.
הבדלים מתקיימים גם ביחס ל"יום שאחרי" שינוי המשטר. המסתייגים טוענים כי את המשטר האסלאמי עלולים להחליף דיקטטורה צבאית בהנהגת משמרות המהפכה או משטר לאומני אזרחי, שיהיו מחויבים לא פחות לחתירה להגמוניה אזורית ולהצטיידות בגרעין. מנגד, כפי שמדגישים למשל טקיה ואדלמן, משמרות המהפכה מזוהים לחלוטין עם המשטר האסלאמי הנוכחי וייפלו יחד איתו.
הויכוח סביב תוחלתה של מדיניות שינוי משטר הוא ללא ספק שיעור מעניין בתחום בירור המציאות, ניתוחה והיכולת לחזות כיצד תתפתח. מעבר לכך, כל עוד מדובר בלחץ מבחוץ המעודד מגמות פנימיות שיחלישו את המשטר האסלאמי, מה שממילא קורה במסגרת מדיניות "מקסימום הלחץ" של ממשל טראמפ, ניתן לשאול מה רע בזה?
אם כן... מהי הבעיה עם שינוי משטר כמדיניות?
הבעיה המרכזית, במיוחד מהזווית הישראלית, קשורה לתוכנית הגרעין של איראן והצורך המיידי לעצור אותה.
כלל הגורמים העוסקים בחשיבה על שינוי משטר מסכימים כי בלתי אפשרי לחזות את התפתחותם של תהליכי תסיסה ומחאה פנימיים, וכי בעת הנוכחית עיתוי הבשלתם לכדי שינוי שלטוני, אם בכלל, יארך עוד זמן, ככל הנראה הרבה זמן.
חלופת שינוי המשטר לא מציעה, אפוא, פתרון לעצירת התקדמות המשטר האיראני בתוכנית הגרעין, אותה הוא שב להרחיב ממאי 2019, תוך נסיגה מדורגת מתנאי הסכם הגרעין. חמור מכך, נראה כי בקריאה לאמץ מדיניות של שינוי משטר מובלעת נכונות לא מוצהרת להימנע מהצורך לטפל בבעיית הגרעין באופן מיידי, כיוון שהיא תיפתר ממילא עם חילופי המשטר בבא העת, ועד אז, במשתמע, ניתן להכילה.
חתירה מוצהרת להפלת המשטר האיראני, צפויה לחזק את נחישותו להצטייד בגרעין כערובה לשרידותו, ואת התבצרותו בסירובו לחזור לשולחן המו"מ. זאת, באופן שעלול לייתר את המנוף, חסר התקדים בעוצמתו, שיצר ממשל טראמפ באמצעות הסנקציות.
גם כך, חרף ההכחשות של ממשל טראמפ כי אינו חותר להפיל את המשטר, דרישותיו המקסימליסטיות מאיראן (12 הנקודות של פומפאו) נתפסות בטהראן כביטוי מעשי למדיניות של שינוי משטר, ורק מחזקות בראיית בכיריו את חוסר התוחלת שבשיח עם ארה"ב.
בתנאים אלה, ההערכה לפיה המשטר האיראני יתמיד בסירובו להיכנס למו"מ, בוודאי עד הבחירות בארה"ב, היא הערכה סבירה. ועדיין חיוני לחתור להעמידה במבחן, במיוחד על רקע השבר חסר התקדים שחווה המשטר בעקבות התפרצות הקורונה, שאת עוצמתו והשלכותיו, בטווח הבינוני, אנו מתקשים לאמוד כעת.
הגברת הלחצים על המשטר האיראני במקביל לערובות כי ארה"ב אינה פועלת להפילו אלא לשנות את מדיניותו, ירידה מדרישות מקסימליסטיות ודיפלומטיה יצירתית עשויים לשפר את הסיכויים לחידוש השיח. גם אם המשטר לא יזנח את שאיפותיו ואת יעדיו המהפכניים, תחת לחץ כבד הוא עשוי להסכים לויתורים זמניים - שעשויים לקנות זמן ולשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל - כדי להיחלץ ממצוקתו האסטרטגית.
מנגד, מבוי סתום לאורך זמן עלול לצמצם את מרחב התמרון של ישראל, להותירה לבד בחזית ולהחזירה בהדרגה למצב בו הופכת האופציה הצבאית, שסיכוניה ומחיריה כבדים, לחלופה יחידה לעצירת התקדמות איראן בגרעין. בכל מקרה, בנסיבות שנוצרו, יש להיערך לחלופה זו כבר עתה.
נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
לחזרה לניוזלטר יש ללחוץ כאן >>
