"מים סוערים":

החל המו"מ בין ישראל ללבנון על קו הגבול הימי

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 16 באוקטובר 2020

Photo: Adam Fagen | CC BY-NC-SA 2.0

ב-14 באוקטובר החלו משלחות ישראל ולבנון במו"מ על שרטוט קו הגבול הימי ביניהן, השנוי במחלוקת. השיחות התקדימיות, שהתקיימו במטה כוח האו"מ (יוניפי"ל) בעיירה הלבנונית נאקורה, התאפשרו בעקבות הסכם מסגרת בין שני הצדדים, שהושג, בתחילת אוקטובר, בתום כעשור של מאמצי תיווך אמריקאים. מאמצים אלו הואצו בשלוש השנים האחרונות, בהובלת עוזר מזכיר המדינה למזה"ת, דיוויד סאתרפילד, ומחליפו דיוויד שנקר. מפגש שיחות נוסף נקבע ל-26 באוקטובר.

את המגעים מול ארה"ב על הסכם המסגרת הובילו מהצד הישראלי שר האנרגיה יובל שטייניץ, ומהצד הלבנוני יו"ר הפרלמנט, נביה ברי, המחזיק ב"תיק" הגבול הימי וירכז את השיחות מטעם הנשיא עון.

מה כולל הסכם המסגרת?

מההודעות הכלליות שפרסמו ישראל, לבנון וארה"ב, כולל תדרוך מיוחד שקיים דיוויד שנקר, עולים הפרטים הבאים על תוכן הסכם המסגרת (שהצדדים מסרבים לפרסמו). ישראל ולבנון הסכימו כי ארה"ב תשמש כמתווכת בשיחות ביניהן, שיתנהלו בנאקורה בחסות האו"מ ושליחו לנושא לבנון יאן קוביס. קוביס ישתתף במופעי הפתיחה והסיום של השיחות, באופן שיעניק לאו"מ תפקיד במו"מ (כולל, כנראה, חתימה על סיכומי המפגשים). לשיחות אין כל קשר לייסוד קשרים דיפלומטיים או נורמליזציה בין שתי המדינות.

שניים מהמכשולים המשמעותיים בדרך הארוכה עד להסכמת הצדדים להיכנס למו"מ ישיר היו סוגיות התיווך ונושא הגבול היבשתי. ישראל דרשה שארה"ב תהיה המתווכת בעוד שלבנון התעקשה על האו"מ. נראה כי המחלוקת גושרה באמצעות הנוסחה לפיה השיחות יהיו בתיווך אמריקאי ובחסות האו"מ, תוך מתן תפקיד מהותי לארגון.

בסוגיית הגבול היבשתי בלטו הבדלים בהצהרות הצדדים כשהכריזו על ההסכם, בתחילת אוקטובר. ארה"ב וישראל הבהירו כי השיחות יתמקד בגבול הימי בלבד. מנגד, נביה ברי הצהיר כי ההסכם שהושג "יאפשר מו"מ על הגבול היבשתי והימי"; וכי הוסכם "לשלב את התהליך היבשתי עם התהליך הימי". גם מזכ"ל האו"מ, גוטרש, בירך על חידוש המו"מ "על הגבול הימי והיבשתי".

סביר כי בהסכם שהושג נוסחה הסוגיה תוך "ערפול קונסטרוקטיבי", שמאפשר לשני הצדדים להצהיר כי עמדתם התקבלה. קונקרטית, נראה כי בהסכם קיים סעיף המביע תקווה להתקדמות עתידית בין הצדדים בסוגיית המו"מ על הגבול היבשתי. דיוויד שנקר אף הבהיר כי ארה"ב מעודדת את הצדדים לחדש את המגעים ברמת מומחים לפתרון נקודות המחלוקת על הגבול ("קו כחול"), כמסלול נפרד, במסגרת השיחות בין צבא לבנון (צל"ב), צה"ל ויוניפ"ל (המתנהלות בנאקורה על בסיס עיתי קבוע במסגרת מנגנון טרילטראלי שמוסד לאחר מלחמת לבנון השנייה).

בין ישראל ולבנון קיימות 13 נקודות מחלוקת לאורך הגבול ביניהן - ה"קו הכחול", ששורטט על ידי האו"מ, ואליו נסוגה ישראל בשנת 2000 כשכוחותיה עזבו את לבנון. מקור המחלוקת הוא בעיות קנה מידה/רזולוציה של המפה מהסכם שביתת הנשק של 49', עליה התבסס שרטוט ה"קו הכחול". על בסיס זה טוענת לבנון כי המיגון והמכשולים שבונה ישראל לאורך הגבול מפרים את ריבונותה בנקודות המחלוקת.

ה"קו הכחול" ממשיך מזרחה לגולן, ומאז מלחמת לבנון השנייה חזבאללה טוען כי אזור הר דב ("חוות שבעא") הוא שטח לבנוני כבוש. זאת, בניגוד לעמדת האו"מ וישראל, שרואות באזור טריטוריה שהייתה שייכת לסוריה.

עיקרי המחלוקת בין ישראל ללבנון על הגבול הימי

בין ישראל ללבנון קיים סכסוך על מיקום נקודת המוצא היבשתית של קו התיחום הימי בראש הנקרה ועל נקודת הקצה המערבית בלב ים (200 מייל ימי מהחוף). שתי הנקודות מחלקות בין המים הטריטוריאליים והכלכליים (EEZ) של שתי המדינות.

בחיבור מקיף מבהיר ד"ר בני שפנייר מהמרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה, כי שורש הסכסוך נעוץ באופן בו כל מדינה מסמנת את קו הגבול שלה. ישראל סימנה קו שנוטה צפונה ולבנון קו שנוטה דרומה. ישראל מבססת את נקודת הסימון בלב ים על הסכם גבולות בין לבנון לקפריסין, לעומת לבנון שקובעת אותה על בסיס אמנת חוק הים של האו"מ (קו האמצע שווה המרחק בין המדינות), על פיה נוהגת גם ישראל, למרות שאינה חתומה עליה.

התוצאה היא שטח מחלוקת משולש בהיקף של כ-860 ק"מ מרובע (ראו תרשים), שעל פי ההערכות עשיר בשדות גז טבעי ועתודות נפט.

מפת שטח המחלוקת הימי בין ישראל ולבנון

ד"ר שפנייר מציין כי הקו שמשרטטת ישראל, מתבסס על הסכם שלא אושרר (לבנון-קפריסין), לא הופקד באו"מ ואינו מוכר מבחינה בינ"ל, ובמשתמע הקייס המשפטי שלה חלש יותר. יתכן כי זה הרקע לנכונות ישראל לפשרה במגעים עקיפים בעבר (2011-2012), במסגרתה הוקצה ללבנון חלק גדול יותר (ב-2-5%) משטח המחלוקת.

"סערה" בלבנון

בלבנון, בניגוד לישראל, הסכם המסגרת והתנעת המו"מ זכו לתהודה רחבה מאוד בתקשורת ובהצהרות בכירים. אלו דנים בפירוט במשמעויות האסטרטגיות של ההסכם, בפרטי הפרטים הטכניים של המחלוקת בין הצדדים, במשמעויות הסמליות של המו"מ ובאופי המעורבות החיצונית בו.

מצד אחד, נשמעים קולות המברכים על ההסכם, רואים בו ביטוי מעשי של הכרה בישראל, ומביעים תקווה כי יושלם, לטובת האינטרס הלבנוני. בנוסף, יש שהצדיקו את דחיית המו"מ על הגבול היבשתי, בדגש על סוגיית חוות שבעא. זאת, בטענה כי לא ניתן להתייחס אליהן עד אשר ייקבע הגבול בין סוריה ללבנון, שהמחלוקות עליו מהותיות הרבה יותר מהגבול היבשתי בין ישראל ללבנון (מאות לעומת עשרות מטרים).

מנגד, בלטו הרבה יותר התייחסויות של גורמים וכלי תקשורת המזוהים עם חזבאללה (דוגמת 'אלאח'באר' ו'אלמיאדין') או מחנהו הפוליטי, בזמן שצמרת הארגון מיעטה להתבטא בסוגיה. להלן המסרים המרכזיים בערוצים אלו.

לא לכל ביטוי של נורמליזציה - שר החוץ בממשלת המעבר, שרבל והבה, הצהיר כי אין בשיחות משום נורמליזיציה או הכרה בישראל, אלא מו"מ לשרטוט הגבול הימי בלבד. בתקשורת הודגש כי הסכם המסגרת וניהול המו"מ מהווים "ניצחון" עבור ישראל (ה"אוייב") ו"טעות" של לבנון, שעדיין מצויה במצב מלחמה עם ישראל. על בסיס זה הובעה התנגדות עזה למחוות סמליות דוגמת צילום קבוצתי של שתי המשלחות, אווירה ידידותית בשיחות, או השתתפות דמויות לבנונית בעלות מעמד מדיני רשמי החורגות מדרג מומחים מקצועי טכנוקרטי.

על רקע "התרוצצות" בלבנון בסוגיית הרכב המשלחת דווח כי בלחץ חזבאללה הודרו ממנה דמויות שעלולות להעניק לשיחות "מימד מדיני", ונאסר על חבריה לדבר ישירות עם הישראלים (כפי שאכן היה בשיחות). בנוסף חזבאללה ואמל פרסמו קריאה להוציא מהמשלחת גורמים אזרחיים ולהותיר בה רק לובשי מדים, ולא להיגרר אחרי ישראל ששילבה במשלחתה בעיקר "אישים בעלי צביון מדיני וכלכלי".

הקשחת עמדות היסוד של לבנון - תוך התייחסות מפורטת להיבטי המו"מ הטכניים, נקראים הנושאים והנותנים שלא להסכים לכל פשרה, ואף להקשיח עמדות מסורתיות. הודגש כי אסור שלבנון תיכנע לדרישות ישראל לדחוק צפונה את נקודת הגבול בראש הנקרה, וכי על ביירות לדרוש "קו אמצע" על פי מתווה החוף של "פלסטין", בהתאם לחוק הבינ"ל, ובאופן שיכפיל את שטח האזור המצוי במחלוקת עם ישראל.

חשש מלחצים שיובילו לויתורים - ההסכמה לנהל מו"מ עם ישראל מבטאת רגע של חולשה לבנונית חסרת תקדים, שצפויה להזמין לחצים מצד ארה"ב, בשלב ראשון בניסיון לנתק סופית בין סימון הגבול הימי ליבשתי.

חוות שבעא - על כל מו"מ בנושא הגבול היבשתי לכלול את חוות שבעא וגבעות כפר שובא, שהן חלק מלבנון. שר החוץ והבה הצהיר כי אמנם נדרש לסמן את הגבול בין לבנון לסוריה, אולם ראשית על ישראל לסגת מאזורים אלו.

סיכום ומשמעויות

התנעת השיחות בין ישראל ללבנון ומיקודן בשלב ראשון לגבול הימי, משקף נסיגה של חזבאללה מהתנגדותו למו"מ מסוג זה, שהכשילה פריצת דרך בין הצדדים בעשור החולף, בפעם האחרונה ביוני 2019.

בראיית חזבאללה מו"מ המנתק בין הגבול הימי ליבשתי, כולל סוגיית חוות שבעא, מחליש את מעמדו כ"מגן לבנון"; ופוגע בלגיטימציה שלו, שממילא מצויה במגמת שחיקה, להחזיק ב"נשק ההתנגדות", מחוץ לשליטת המדינה. לכך מתווספת העובדה כי ארה"ב - האויבת' בה' הידיעה' של חזבאללה ופטרוניתו איראן - היא המתווכת העיקרית בשיחות.

חזבאללה נאלץ "לבלוע את הצפרדעים" האלה בשל הנסיבות המיוחדות אליהן הוא נקלע בתוך לבנון, הקורסת מבחינה כלכלית ותשתיתית. התנגדות חזבאללה להסכם - המגלם הכנסות פוטנציאליות של מיליארדים ללבנון - הייתה מחזקת את הטענות וההאשמות נגד הארגון כמי שפוגע ביכולתה להיחלץ מהמשבר. זאת, על רקע תמיכתו בשיטה העדתית המושחתת וטרפוד היוזמה הצרפתית להקמת ממשלת רפורמות בבירות, שתסלול את הדרך לסיוע בינ"ל, הנחוץ למדינה כמו אוויר לנשימה. מעבר לכך, ארה"ב החלה להטיל סנקציות נגד שותפי חזבאללה במערכת הפוליטית בלבנון, באופן שאיים להפוך את הארגון ל"רעיל".

העובדה שחזבאללה נתן "אור ירוק" למו"מ, בלית ברירה ובניגוד לעקרונותיו, משקפת פגיעה במעמדו הפנימי בלבנון, ושחיקה ביכולת ההרתעה הכוללת שלו מול ישראל. דווקא בנסיבות אלה חשוב לארגון להמחיש ללבנון פנימה ולישראל, כי יכולת ההרתעה שלו נשמרת. מכאן נחישותו המוצהרת לבצע פיגוע נקמה נגד ישראל על הגבול, על בסיס הערכה כי הוא יוכל לשלוט בהסלמה מולה.

למרות הויתור שנקט חזבאללה הוא פועל לחשק את הנושאים והנותנים מטעם לבנון. זאת, כדי למצב את עצמו בעמדת השפעה או לפחות להבטיח את חלקו במסגרת חלוקת דיבידנדים עתידית, אם לא יוכל לטרפד את המו"מ.

בתנאים שנוצרו נראה כי לרוב הצדדים המעורבים במו"מ אינטרס עמוק בהצלחתו. לבנון, הרבה יותר מישראל, זקוקה למיצוי עתודות הגז בשטח המחלוקת, שחברות זרות נרתעות מלממש בו זיכיונות והשקעות לחיפוש ולקידוח. ניצול משאבי הטבע באזור יסייע ללבנון להתמודד עם המשבר חסר התקדים בו היא שקועה: לצמצם את ההוצאה על אנרגיה על רקע קריסת תשתית החשמל, לטפל בבעיית זיהום האוויר והסביבה, להפחית את החוב החיצוני (170% מהתמ"ג, מהגדולים בעולם) ליצור מקומות עבודה ועוד ועוד.

ישראל, מצדה, עשויה להרוויח יותר ברמה האסטרטגית. המו"מ, קל וחומר הסכם, צפוי להקשות על חזבאללה להסלים את המצב בגבול ולחזק את היציבות הביטחונית מול לבנון בכלל.

פתיחת המו"מ מהווה הישג חשוב גם לארה"ב, לאחר השגת הסכמי הנורמליזציה האחרונים. גם אם אין מדובר בנרמול היחסים עם לבנון ארה"ב המחישה כי היא עדיין שחקן משמעותי לא רק במפרץ אלא גם באזור הים התיכון, לאחר שנשחקה השפעתה בסוריה, לוב והזירה הפלסטינית.

בתנאים אלה מסתמן סיכוי לא מבוטל שהמו"מ שהחל בין ישראל ללבנון יתקדם, גם אם הוא עלול להיות ארוך וקשה, ובנסיבות מסוימות להפוך ל"בן ערובה" של חוסר היציבות הפנימית והפוליטיקה בלבנון.

לאור הרגישות הקיצונית בלבנון בסוגיה, מומלץ כי ישראל תנהל את המו"מ בפרופיל נמוך, וכי בכירים ישראליים יימנעו מהצהרות על האפשרות להגיע להסכמות מהירות, ולהתקדם לעבר נרמול היחסים המדיניים עם לבנון. כמו כן, עדיין מוקדם מדי לעסוק בפוטנציאל לשת"פ ישראלי-לבנוני עתידי, גם אם הוא רווחי עבור שני הצדדים, למשל בתחום שינוע הגז לאירופה. בנוסף, לישראל אינטרס לשמר במקביל למו"מ, את הערוץ הטרילטראלי (צה"ל, צל"ב, יוניפי"ל) ולנסות לקדם במסגרתו פתרון לנקודות המחלוקת על ה"קו הכחול".

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>