הפיצוץ בנמל ביירות מרסק את מדינת לבנון
אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 14 באוגוסט, 2020
 |
| Photos: Nadim Kobeissi | CC BY-SA 4.0 |
ממדי הנזק והזעזוע שחולל הפיצוץ בנמל ביירות חסרי תקדים. מעל 170 בני אדם נהרגו, כ- 6000 נפצעו, 300,000 נותרו ללא קורת גג, ועלות שיקום הנמל ומעגל ההרס צפויה להגיע למיליארדי דולרים. הפיצוץ, לא ריסק רק את עיר הבירה אלא גם את מה שנותר מכלכלת לבנון וממוסדות המדינה, ההרוסים ממילא. הפיצוץ הצית גל שלישי של הפגנות בלבנון, מאז אוקטובר 2019, שהביא להתפטרות מהירה של ממשלת חסן דיאב, שבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. בעקבות ההתפטרות חזרה לתמונה הפוליטיקה המוכרת של ניסיונות להשיג הסכמה של מנהיגי העדות בלבנון על מינוי ראש ממשלה חדש.
כזכור, הפגנות אוקטובר פרצו כמחאה ספונטנית אותה הציתו זעם מצטבר ותחושת מיאוס מהפוליטיקאים, כשהטריגר הוא החלטת הממשלה להעלות מיסים, כולל על שיחות 'וואטסאפ' חינמיות. במפגן מחאה נדיר, בעל אופי לאומי ועל עדתי, יצאו מאות אלפים לרחובות ולכיכרות בכל רחבי המדינה ומחו, כמעט ללא אלימות ובאווירת פסטיבל. בתוך ימים, עברו המפגינים ממחאה על רקע כלכלי לתביעה יסודית הרבה יותר: קץ הסדר הפוליטי העדתי בלבנון, אותו זיהו, בצדק, כסיבת העומק שהובילה את המדינה אל סף פשיטת רגל כלכלית, שיתוק וחוסר תפקוד תשתיתי. ההפגנות נמשכו שבועות ארוכים ודעכו על רקע הקמת ממשלת חסן דיאב בינואר והתפרצות הקורונה.
בגל השני (מאי-יוני 2020) חזרו המפגינים לרחובות, ברחבי לבנון. בשל המגיפה ההפגנות היו אמנם מצומצמות יחסית בהיקפן, אך אלימות יותר. המפגינים העלו באש בנקים, ניפצו כספומטים ושמשות מכוניות, והתעמתו עם כוחות הביטחון באמצעות אבנים ובקבוקי תבערה. בגל זה המחאה התמקדה בהידרדרות הכלכלית שהחריפה בצל הקורונה: צניחת ערך הלירה (איבדה 80% מערכה), משבר נזילות, חדלות פירעון וקריסת המערכת הבנקאית, התרחבות ממדי העוני (מכ-45% מהאוכלוסייה ב-2019 למעל ל-75% הצפויים בתום השנה הנוכחית), מחסור חמור בחשמל ובדלקים ותופעות של חוסר בטחון תזונתי ואף רעב ממש.
הפיצוץ בנמל בביירות, הצית את גל ההפגנות הנוכחי בעיר הבירה. ההפגנות שלובשות אופי אלים יותר ויותר חזרו להתמקד, בעוצמה ובאופן מובהק, בקריאה להדיח את כל המנהיגים הפוליטיים והעדתיים, ובכללם את כל חברי הפרלמנט עושי דברם והנשיא עון, ולשנות את שיטת השלטון. המפגינים, שבין היתר פשטו על משרדי ממשלה, נשאו דמויות קרטון של בכירים מכל העדות כשחבלים כרוכים סביב צווארם, וקראו להם "להתפטר או להיתלות".
רבים בלבנון מטילים על חזבאללה את האחריות לפיצוץ בנמל. הארגון נתפס, ובצדק, כמי ששולט בכל הנעשה בנמל (ובשדה התעופה) בביירות; אזרחי לבנון יודעים היטב כי הוא מאחסן ומייצר אמצעי לחימה בשטחים בנויים בכפרים השיעים ובביירות (בהם כבר אירעו פיצוצים ותאונות בעבר); ולחזבאללה היסטוריה ארוכה של שימוש באמוניום חנקתי, כולל הטמנת החומר בדירות מסתור ברחבי העולם (לטובת הקמת תשתית פיגועים).
בחודשים האחרונים חזבאללה היה מצוי ממילא תחת ביקורת נוקבת. הארגון ששולט במשרד הבריאות והיווה מרכיב דומיננטי בממשלת דיאב, מזוהה יותר ויותר עם מחדליהם בטיפול בקורונה. חזבאללה ספג ביקורת על התנגדותו בתחילת המשבר להפסיק טיסות מאיראן, ובהמשך על יציאתו נגד הכרזה על מצב חירום בלבנון, שיסמיך את צבא לבנון לטפל במשבר ברמה הלאומית. גם הסתייגותו מ'חבילות' סיוע בינ"ל ומהסדר עם ה-IMF משכה אליו אש. בנוסף, נפגעו תדמיתו וכיסו על רקע הכרזת גרמניה עליו כארגון טרור (ללא אבחנה בין זרועו הפוליטית והצבאית) ובצל חשיפת מעורבותו העמוקה לא רק בסוריה אלא גם בעיראק.
ההאשמות נגדו, בעקבות הפיצוץ בנמל קלעו את חזבאללה לעמדת מגננה, שהשתקפה באופן ברור בנאומו של נסראללה על רקע האירועים. מזכ"ל חזבאללה הכחיש בתוקף כי ארגונו שולט בנמל ביירות, הזהיר בטון מאיים את "מוליכי השולל" ו"מחרחרי המלחמה" לא לטפול על הארגון ההאשמות שווא והדגיש כי חקירת האסון צריכה להתבצע על ידי מדינת לבנון - אמירה שמשקפת את התנגדות חזבאללה לחקירה בינ"ל בלתי תלויה, כפי שתובעים רבים בלבנון.
רצף גלי ההפגנות הנמשכים בלבנון מאז אוקטובר, מהווה צומת משמעותי בהיסטוריה שלה. מעבר לזעם האצור שפרץ לפני השטח על רקע אבדן האמון במוסדות ובבנקים, והמיאוס מהשחיתות, מהפערים המעמיקים, מחוסר השוויון ומכשלי המשילות, נראה כי ההפגנות משקפות שלושה תהליכי עומק: דחיית השיטה והכלכלה העדתיות נוכח ההבנה כי הן לא מסוגלות לספק יותר את צורכי האזרחים; מאבק בינדורי - בין דור מלחמת האזרחים והדור שלא ידע אותה; ומשבר חברתי בין-מעמדי בדמות יציאת אזרחים מן השורה נגד האליטות המושחתות, שהתעשרו על חשבונם תוך ניצול המערכת השלטונית-חברתית, המבוססת על קשרי פטרון-קליינט עדתיים.
מסורתית נחשב הדיון בשיטה העדתית טאבו מחשש שהמדינה תשוב ותידרדר לאלימות ולמלחמת אזרחים. עם זאת, כיום, רבים מהצעירים שגודשים את רחובות לבנון, לא חוו את אימי מלחמת האזרחים הארוכה, וחשים פחות מחויבים להסכם טאא'ף, שהובילו לסיומה. יתרה מכך, הפגנות הענק של 2005 שהביאו להישג היסטורי בדמות נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון, הן חוויית ההצלחה המעצבת של הדור הצעיר, ומודל עבורו.
למרות הקריאות לשינוי יסודי לבנון מצויה במבוי סתום ובעידן של שיתוק מתמשך וחוסר יציבות, שסופם אינו נראה באופק. זאת, על רקע נחישות האליטות העדתיות המסואבות לא לוותר על השלטון בו הן רואות אינטרס קיומי מצד אחד, וחוסר יכולתן למשול במדינה בצורה יעילה, בשיטה הנוכחית, מצד שני. מציאות מורכבת זו בלבנון, מקשה על הקמת מערך שלטוני חלופי, שיפתור את בעיותיה הכלכליות והתשתיתיות העצומות ויביא לשינוי מוחשי באיכות החיים של אזרחיה.
בנסיבות אלה ניתן לשרטט שלושה תרחישי אב ביחס להתפתחויות הצפויות בלבנון, שעשויה להיות מעבריות ביניהן:
- התמשכות הכאוס ותהליכי התפרקות המדינה ("מודל ונצואלה"). בתרחיש זה, לבנון עלולה לגלוש לאלימות פנימית ובינעדתית גוברת (ולמלחמת אזרחים?), אם תחריף המחאה נגד ה"שיטה" העדתית וחזבאללה יחוש איום על מעמדו ועל זכותו להחזיק בנשק מחוץ לשליטת המדינה.
- הסדרים זמניים, ללא שינוי מהותי במבנה השלטוני. בתרחיש זה תמונה ממשלה חדשה, במעורבות בינ"ל, שחבריה יוצגו פעם נוספת כטכנוקרטים חפים מאינטרס עדתי. הממשלה תוביל לבחירות ותנסה לבצע רפורמות, שכתלות בעומקן, עשויות לאפשר סיוע אזורי ובינ"ל. עם זאת, ללא שינוי ה"שיטה" העדתית, הסדרים אלה לא יבריאו את הכלכלה, והם צפויים להתפרק ולהוביל חזרה לתרחיש 1.
- הסכמה לאומית על תהליך הדרגתי לשינוי מערכתי-שלטוני. תרחיש כזה סביר יותר לאחר הסלמה רחבה ואלימה בתוך המדינה, וגם אז ספק אם ביכולתה של לבנון לנוע לעבר מודל של שלטון מרכזי על-עדתי ובעל סמכויות.
והמשמעויות מבחינת ישראל? ברמה הטקטית המיידית, הביקורת הנוקבת בזירה הלבנונית הפנימית נגד חזבאללה, מקשה על הארגון לממש מיידית פיגוע ממוקד נגד ישראל, כנקמה על הריגת אחד מפעיליו באחרונה בסוריה, אותה הוא מייחס לישראל. עם זאת נראה כי חזבאללה מבקש לשמר את הנושא על סדר היום, כדי לא לשדר חולשה מבית ומול ישראל.
בהיבט הרחב יותר, עמדת המגננה אליה נקלע חזבאללה והקריאות בלבנון לפרקו מנשקו משיתים רסנים נוספים על הארגון בכל הקשור לעימות עתידי עם ישראל. ועדיין, במקרה שהארגון יידחק אל הקיר הוא עלול "לברוח קדימה" ודווקא להגביר את המתיחות עם ישראל, כדרך להסיט ולהדוף ביקורת פנימית.
עידן חוסר היציבות אליו נכנסת לבנון כמדינה, שמוסדותיה ותשתיותיה מרוסקים, מייצר עבור ישראל חזית לא יציבה נוספת בגבול הצפון לצד סוריה. בנסיבות אלה ישראל וצה"ל נדרשים להיערך לתרחישים שעלולים לנבוע מכך, דוגמת התגודדות אוכלוסייה על הגבול, ניסיונות חדירה של פליטים וגורמים עוינים, ניצול חוסר המשילות במדינה על ידי איראן ושחקנים אחרים שיזלגו לוואקום ועוד.
במקביל, ישראל נדרשת להרחיב את השיח עם שחקנים אזוריים ובינ"ל לאור המעורבות הגוברת המסתמנת מצדם במשבר הלבנוני, בהקשרי סיוע והסדרים כלכליים ופוליטיים. מעורבות חיצונית גוברת מצד אחד - שלישראל אינטרס כי תובל על ידי ארה"ב - והמגננה בה מצוי חזבאללה בתוך המערכת הלבנונית מצד שני, מייצרות הזדמנות לישראל לוודא כי אינטרסיה יילקחו בחשבון בדיפלומטיה הבינ"ל בסוגיית לבנון.
יעדי ישראל בהקשר זה הם:
- הרחבת יכולות וסמכויות כוח האו"מ בלבנון (יוניפי"ל), שהמנדט השנתי שלו צפוי להתחדש בסוף החודש במועצת הביטחון. זאת, באופן שיגביר את יעילות הכוח ואת האמצעים שעומדים לרשותו בתחום הפיקוח והדיווח על ההתבססות הצבאית של חזבאללה בדרום המדינה.
- הגברת המודעות בעולם לאיומים הכבדים שבאחסנת אמל"ח של חזבאללה במרחבים אזרחיים תוך הגברת הלחץ על הארגון בהקשר זה.
- קידום פתרון מחלוקות סימון הגבול היבשתי והימי בין שתי המדינות.
- צמצום ההשפעה האיראנית בלבנון לצד שיקום השפעתן של סעודיה ומדינות המפרץ המתונות במדינה.
נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
