ערביי ישראל בין זהות להזדהות

ליאור אקרמן ונאיל זועבי

3 באפריל, 2023

Photo: GPO

האירועים האזרחיים והחברתיים המתחוללים בחודשים האחרונים במדינת ישראל על רקע מהלכי הממשלה והמהפיכה המשפטית והשלטונית המבוצעת על ידה, מציפים שוב ובייתר בולטות את סוגיית מעורבותם או אי מעורבותם של ערביי ישראל בתהליכים השונים ובעיקר את משבר המנהיגות הנובע הן מהתנהלות נבחרי הציבור הערבים בכנסת והן מאוזלת ידה של מנהיגות השטח במגזר הערבי.

בשלושת החודשים האחרונים מתחולל במדינת ישראל מאבק אזרחי ופוליטי שלא נראה כמותו. מאות אלפים מוחים ברחובות, עשרות קבוצות אוכלוסייה מעוררות מחאות, חברות הייטק ומערכי מילואים שלמים מצהירים כי ינקטו בצעדים חמורים אם תימשך מגמת ההקצנה של הממשלה הנוכחית. ורק קולו של המגזר הערבי לא נשמע לחלוטין. כל הפוליטיקאים הערבים נדמו וקולם נאלם, בעצרות ובמחאות השונות אין כל מעורבות של ערביי ישראל וגם בשיח התקשורתי הם אינם קיימים לחלוטין. מבחוץ, כך נראה, הותיר המגזר הערבי את המאבק לאזרחי המדינה היהודים בעודו יושב וצופה מהצד באירועים, משל היה מבקר או תייר במדינה זרה. ונשאלת השאלה מדוע התהווה מצב זה?

צריך להודות שחוסר מעורבותם של ערביי ישראל במחאות הנוכחיות לא אמור להפתיע איש והוא מהווה המשך ישיר לאדישות שחש המגזר מול מאבקים פנימיים בישראל ולתחושת הניכור הכללית במגזר. האווירה השוררת בחברה הערבית לאורך שנים ארוכות היא אווירה של חוסר משילות, אי אכיפת החוק הישראלי בחברה הערבית ותחושות מתמשכות של ניכור ובידול הנובעים גם מהיעדר השקעות ופיתוח, גם מהיעדר אכיפה ומתן חופש לעבריינים לפעול כרצונם ובעיקר מהיעדר אסטרטגיה לאומית לשילוב אזרחי ישראל הערבים במדינה.

בתוך החברה הישראלית התפתחה לאורך השנים סוג של חברת משנה, מנוכרת ושונה, כזו שאינה מרגישה את עצמה שייכת לחברה הכללית. כזו שבה מעגל האלימות הולך ומתרחב ומעורבות המדינה הולכת ופוחתת. התחושה הכללית במגזר היא של צורך לבנות בעצמו את עצמו ולהגן על עצמו. בשטח מתפתחות משטרות פרטיות וקבוצות עברייניות ואלימות המשליטות אימה וסדר לפי ראות עיניהם, מה שמוסיף לתחושת הניכור והבידול העמוקה השוררת במגזר.

שתי בעיות מרכזיות תורמות להתהוות תחושות אלו. הקשה ביותר מקורה במנהיגי המפלגות הערביות בישראל ובמנהיגות הבכירה הנשמעת בתקשורת. השנייה נובעת מחוסר נכונותם של מנהיגי המפלגות הציוניות לשלב בתוכן מנהיגות ערבית חדשה, כזו המשפיעה על הרחוב הערבי מצד אחד אולם דוגלת במעורבות והשפעה על השלטון מצד שני. כזו הרואה את עצמה פועלת ביחד עם הממשל בישראל לשיפור מצבו של המגזר הערבי והגברת מעורבותו בחברה הישראלית. האדישות של המנהיגות הפוליטית הישראלית, היהודית לצרכי המגזר ולייצוגו, תורמת רבות להתפתחות התחושות של הניכור והבדלנות אולם דווקא המנהיגות הערבית הפוליטית היא הדומיננטית יותר בהשפעה על המצב. לאורך שנים ארוכות היא נמנעת מטיפול ופתרון בבעיות האמיתיות של המגזר או בניסיון להשתלב במוסדות השלטון והיא מתמקדת לפני הכל בבעיה הפלסטינית, בכיבוש ובקשרים עם ההנהגה הפלסטינית. היא פועלת באופן שיטתי נגד החלטות ממשלה שונות הקשורות במגזר, היא מנעה לאורך שנים פתיחת תחנות משטרה בכל רחבי המגזר וחלקה אף היה מעורב במעשים פליליים שכללו אלימות כלפי שוטרים, הברחת טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים, ריגול לטובת מדינה זרה וכינוי צה"ל כצבא של כובשים ורוצחים. ראש הרשימה המשותפת אף קרא בעבר לשוטרים הערבים להניח את נשק ולהתפטר.

אזרחיה הערבים של המדינה מעוניינים בהשתלבות מלאה בחברה הישראלית. כמעט כל הסקרים מראים על מגמה זו ורוב ערביי ישראל עובר תהליך ישראליזיציה ואינו מעורב בפעילות ביטחונית או שלילית אחרת נגד המדינה. אבל שנים ארוכות של ישיבה באופוזיציה והתמקדות המפלגות הערביות בתקיפת המדינה על פני קידום שילובו של המגזר בה, הביאו להתרחקות ואדישות חברתית ופוליטית. פחות מחמישים אחוזים מערביי ישראל משתתפים בבחירות לכנסת. חמישית מהם מצביעים עבור מפלגות ציוניות והאחרים מצביעים לאלו הערביות פשוט בגלל היעדר ייצוג ערבי בהן. הרוב המכריע מקרב האזרחים הערבים רוצה לראות את עצמו כאזרחים ישראלים הרוצים להיות חלק בסיפור ההצלחה הישראלי. הם אכן משתלבים כמעט בכל תחומי החיים והעבודה, האקדמיה והמשפט. אך במבחן התוצאה, המנהיגות הערבית המסורתית נבחרת שוב ושוב בגלל דפוסי הצבעה קבועים והיעדר חלופה טובה יותר במפלגות הציוניות. ומנהיגות זו מוסיפה לקבע מצב של בידול, ניכור והתרחקות. האדישות הפוליטית והחברתית של ערביי ישראל, זו המביאה אותם להתרחקות כללית ולתחושת בידול, היא זו המובילה אותם גם להימנעות מוחלטת ממעורבות במחאות. המאבק הזה מבחינתו של המגזר הערבי הוא לא שלו אלא בעייה פנימית של היהודים בתוך עצמם. תהליך זה רק מחזק ומעצים את המרחק והניכור הקיימים ממילא בין החברה הערבית ליהודית.

על מדינת ישראל לראות בסוגיית הטיפול בחברה הערבית כעניין לאומי בעל חשיבות עליונה והיא נדרשת לפתרונות מהירים ואסטרטגיים: כך למשל מערכת החינוך אמורה להוות כור היתוך לישראליות אמיתית, ישראליות שבתוכה יגדל דור של ערבים ויהודים לפי המסורת והדת שלהם, מנהגם, נורמותיהם והכל במסגרת התפיסה האומרת כי כולנו ישראלים המחויבים למדינה ולדגלה. בתחום זה על המדינה להיות מעורבת באופן אפקטיבי יותר בבחירת מחנכי הדור ותכני החינוך במגזר. למנות מחנכים שיחנכו לא רק לדיסציפלינה מסויימת ומגזרית אלא גם לישראליות, לדרך ארץ, לגישור ולחיבור. בתוך כל על מדינת ישראל לקבל אחריות מיידית להחזרת המשילות והביטחון במגזר תוך גיוס שוטרים ערבים והקמת יחידות חדשות שיעסקו בהחזרת השקט והחוק למגזר. על הממשלה להתעלם מהמנהיגות הפוליטית של המגזר, לעקוף אותה ולפנות באופן ישיר לציבור הערבי ולהתחבר אליו באמצעות עשייה בשטח ותוספת תקציבים. על הממשלה לפעול לטיפוח, חיזוק ועידוד מפעל השירות הלאומי במגזר הערבי והעלאת אחוזי המתגייסים מתוך אמונה שגם אזרחי המגזר חייבים לקהילה ולמדינה. כמו כן על המדינה לחנך לתרבות דיור חדשה ולבנייה רוויה והקמת ישובים ושכונות חדשות מתוך הבנה שמשאב הקרקע הולך ואוזל. על המפלגות הציוניות להציב מועמדים ערבים ראויים במקומות ריאליים על מנת למשוך את הציבור הערבי לכיוונן באופן שיקדם את שילובם במוסדות השלטון.

למדינה יש אחריות משמעותית לתיקון "כשל השוק" בחברה הערבית, קובעי המדיניות, צריכים להבחין בחומרת המצב בחברה הערבית ולהתגייס, יחד עם ראשי המגזר, לקביעת תכנית לשיקום החברה הערבית. תוכנית שתתמקד בהשבת הסדר והמשילות לחברה הערבית. התכנית המיוחלת תכלול לא רק השקעה פיזית אלא גם השקעה באזרחים עצמם, בחינוכם, ברעיונותיהם, ובעיצוב עתידם ועתיד ילדיהם כאזרחים ערבים במדינת ישראל.

חוקי הפיזיקה הם פשוטים מאוד וחלים גם על חברות אנושיות. אם לא מבצעים מהלכים לקירוב וחיבור בין אנשים וקבוצות חברתיות, באופן טבעי הם מתרחקים, מתפלגים והשסעים ביניהם מתגברים תוך הגברת הניכור והאיבה. על המדינה לבנות וליישם אסטרטגיה ממשלתית ארוכת טווח לחיבור מחדש של המגזר הערבי למדינה, ליצירת שוויון מלא בחובות ובזכויות ולהחזרת החוק והמשילות בכל רחבי המגזר. אולי דווקא המחאה הנוכחית מהווה הזדמנות לדור חדש של מנהיגות ערבית להצטרף ולהוביל עשייה זו מתוך המגזר.

נכתב ע"י ליאור אקרמן, חוקר בכיר, ראש תחום החוסן הלאומי, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; ויו"ר מועצת העם החדשה

ונאיל זועבי, איש חינוך.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>