החברה הערבית בישראל בצל המלחמה בעזה

ליאור אקרמן

17 בינואר, 2024

Photo: GPO

בשבועות האחרונים נדמה היה כי נדם קולם של ערביי ישראל על רקע קולות המלחמה. רק קולות בודדים נשמעו מקרב מנהיגי המגזר כשהבולט שבהם היה מנצור עבאס שהצהיר כי הטבח שביצע חמא"ס היה גם נגד יהודים וגם נגד ערבים וכי הוא נוגד לחלוטין את ערכי האיסלאם. מנהיגים ערבים אחרים נמנעו כמעט לחלוטין מהבעת עמדה והמגזר בכללותו שתק. ברקע לאילו אירעו מספר מקרים בודדים של מעצר אזרחים ואזרחיות ערבים על רקע הבעת דברי תמיכה בחמא"ס או פרסום של פוסטים המעודדים הסתה ברשתות החברתיות. אולם ברור כי רובו המוחלט של המגזר הערבי שותק ואינו מעורב באירועים.

על רקע זה יש חשיבות רבה מאוד בניתוח נתוני הסקר שבוצע במהלך חודש דצמבר על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף התוכנית לחברה הערבית ומרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות.

בהקשר לתחושת שייכות למדינה, כשני שלישים (65%) חשים שייכות למדינה. ממצא זה מחזק וממשיך את מגמת העלייה שנצפתה בסקר קודם בו 70% מהמרואיינים הערבים השיבו שהם חשים חלק ממדינת ישראל ובעיותיה. זאת בניגוד למדידות משנים קודמות, בהן כמחצית או אף פחות הרגישו כך.

בהקשר לתמיכה בסיוע אזרחי למאמץ האזרחי בתקופת המלחמה, ובנכונות להשתתפות מצד אזרחי ישראל הערבים במאמץ האזרחי בתקופת המלחמה בפעולות כמו סיוע למפונים וסיוע למערך הרפואי. רוב גדול מאוד הביעו תמיכה בהשתתפות כזו (86.5%).

לגבי מידת ההסכמה עם דברי עבאס ולפיהם מעשי החמאס ב-7/10 "אינם משקפים את החברה הערבית, העם הפלסטיני והאומה האסלאמית". יותר ממחצית מהמרואיינים הביעו הסכמה עם דברים אלה. פילוח לפי עדה דתית העלה כי שיעוריהם של הדרוזים והנוצרים שהסכימו עם דבריו של עבאס (בהתאמה 69.5% ו-68%) גבוה משיעורם של המוסלמים (53%). כאן ראוי לציין כי מידת הסכמה זו אינה מספקת בלשון המעטה.

בהקשר למודעות להוראות פיקוד העורף בזמן חירום והתפקוד לפיהן, רוב גדול מאוד של המרואיינים (86.5%) ענו שהם מודעים להוראות פיקוד העורף. רוב קטן יותר של כ-60% אף דיווחו שהם פועלים תמיד לפיהן.

בעניין החששות לביטחון הפיזי והכלכלי האישי/משפחתי, מצא הסקר עלייה בחששות בהשוואה למדידות העבר. 84% חוששים למצבם הביטחוני והפיזי ו- 86% חוששים למצבם הכלכלי. זוהי עלייה גם ביחס שהוצג על ידי כותב מאמר זה בכנס הרצליה 2023.

ביחס לציונים אותם העניקו אזרחי ישראל הערבים לתפקוד הגורמים השונים מאז תחילת המלחמה, נבדקה ההערכה אותה נתנו האזרחים למפלגות הערביות, לרשויות המקומיות, למשטרת ישראל ולתקשורת הישראלית בערבית. כ- 3/4 מכלל האזרחים אינם מרוצים מתפקוד כל הגורמים הנ"ל ורק כרבע העריכו את תפקודם כטוב/מצוין.

הסקר בחן גם האם חלו שינויים בקשרים של אזרחי ישראל הערבים עם מכרים וחברים יהודים מאז פרוץ המלחמה. שלושה רבעים מכלל המרואיינים ענו כי יש להם קשרים עם יהודים (74%) ומתוכם הרוב המכריע (78%) ענו כי לא חל שינוי ביחסים אלה. מיעוט (15.5%) ענו שהקשרים נפגעו ומיעוט קטן עוד יותר (5.5%) השיבו שהקשרים אף השתפרו.

בשאלת האחריות לפגיעה באזרחים הפלסטינים הלא מעורבים בעזה, דעת הרוב (58%) בסוגייה זו היא שהחמאס וישראל אחראים באותה המידה לפגיעה באזרחים אלו. השאר נחלקו באופן שווה בין הטלת האחריות על חמא"ס ועל ישראל.

בראיון מקיף שנתן אמיר בשאראת, מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות עיתון כלכליסט, הסביר בשאראת כי המתקפה של חמאס, שגבתה קורבנות ערבים ויהודים ללא הבחנה, גרמה להגברת תחושת שותפות הגורל בין הצדדים. אבל כדי שהחיים יחד יצליחו, צריך להפסיק לרדוף את אותם הערבים שמבכים את הקורבנות החפים מפשע בעזה, ולהכיל את המורכבות: "לנו, הערבים אזרחי ישראל, יש שתי זהויות - לאומית־פלסטינית ואזרחית־ישראלית, ומגיע לנו לחיות איתכם בשוויון".

אז איפה באמת ניצבים ערבי ישראל הן על רקע נתוני הסקר והן לאור ניתוח ראיונות ואמירות של מובילי דעת קהל במגזר?

בניגוד לחשש מביעים אזרחים יהודים רבים על רקע השתיקה הרועמת מצד המגזר הערבי, הרי שניכר כי המצב בפועל טוב בהרבה. הציבור הערבי בישראל ברובו מוחלט רואה את עצמו כחלק מהמדינה ומחוייב לה. הוא אינו מעורב בפעילות ביטחונית כלשהי נגד המדינה ואף אינו מתבטא כמעט, למעט חריגים נגד ישראל בהקשר של המלחמה בעזה. ערביי ישראל רואים את עצמם כחלק מהצד המותקף וסבורים כי חמא"ס אינו מייצג את תפיסתם או את ערכי האיסלאם והם מראים נכונות גבוהה להירתם ולתמוך בפעילות אזרחית למען אזרחי ישראל שנפגעו במהלך הלחימה והאירועים של ה – 7/10. יחד עם זאת רוב גדול מאוד חש חוסר ביטחון פיזי, אישי וכלכלי. מגמה זו עיקבית ומתמשכת ובאה לידי ביטוי לאורך השנים האחרונות אולם בייתר שאת מאז תחילת המלחמה.

חשוב להבין כי נתונים אלו מגיעים על רקע תחושת הזנחה רבת שנים של ערביי ישראל על ידי המדינה, על רקע הבנה כי משטרת ישראל אינה נוכחת בכפרי וערי המגזר ולמעשה הפקירה אותם בידי מספר משפחות פשע המנהלות את המגזר לאורך שנים וגם על רקע מערכות חינוך המתנהלות בנפרד מאלו הממלכתיות ושתכניהן כלל אינם מפוקחים כראוי על ידי משרד החינוך.

הקש שעשוי לשבור את גב הגמל ולשנות לחלוטין את האיזון שהופר ממילא בשנים האחרונות, הוא הקיצוץ הרחב שמתכננת הממשלה בכספים המיועדים לעבור למגזר הערבי בהתאם להחלטות קודמות. משמעות החלטה זו אם תמומש היא הרסנית למגזר עצמו שיוסיף לסבול מהזנחה, מהיעדר תשתיות, איזורי תעשייה וקריות חינוך, מהיעדר ביטחון אישי ופיזי ברחובות ומהמשך שליטת הפשע המאורגן בו. תוצאה הרסנית נוספת שאפשרית במצב זה היא חזרה על אירועי "שומר חומות" במהלכם יצאו גורמי קיצון ועבריינים אל הרחובות במיני אינתיפאדה של המגזר. בעניין זה אף פרסם ראש שב"כ בשבוע השני של חודש ינואר השנה, אזהרה כתובה שנשלחה לכל שרי הממשלה ובה הדגשה כי פגיעה בתקציבים ובכספים המיועדים למגזר הערבי, כמו גם חלוקת נשק בלתי מבוקרת לאזרחים, טומנים בחובם איום אסטרטגי ארוך טווח ועשויים לפגוע בזיקתם למדינת ישראל ולהשפיע על מידת מעורבותם העתידית בטרור.

כדי שכל אלו לא יתרחשו על מדינת ישראל לחשב מחדש מסלול בתחום יחסה אל המגזר הערבי. בתוך כך על המדינה להמשיך ולהעביר למגזר את כל הכספים עליהם סוכם והוחלט בעבר, לבנות ולפתח איזורי תעשייה וקריות חינוך, לעבות באופן משמעותי את נוכחות גורמי אכיפת החוק במגזר ובכללם: כוחות שיטור, פיקוח ואכיפה משפטית ולהילחם באופן נחרץ במשפחות הפשע תוך החמרת הענישה כלפיהם. על המדינה להכריז על כך כפרוייקט לאומי אסטרטגי ארוך טווח. רק מהלך שכזה יוכל להחזיר את תחושת הביטחון והשייכות של אזרחי ישראל הערבים, שכאמור ממילא מרגישים שייכות למדינה ברמה גבוהה, להקטין את הקיטוב והשסעים בין המגזר הערבי ליהודי, להוריד את היקפי הפשיעה ולצמצם לחלוטין את הסיכוי להתפרצויות אלימות בעתיד. ויפה שעה אחת קודם.

נכתב ע"י ליאור אקרמן, חוקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; ויו"ר מועצת העם החדשה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא >>